תיאודור מדראסי
הערת העורכים: בשנת 2018 הוזמן מדראסי לכתוב מאמר לגיליון מיוחד של כתב העת "רעיונות", שנשא את התימה "חרטה". בשונה מחיבורים אחרים שפורסמו באותו גיליון, חיבור זה אינו כתוב במתכונת המקובלת, לאמור, חיבור הגותי, הפותח בתיאור מקרה מהחוויות האישיות של המחבר או המחברת, ומתקדם אל עבר תובנה הומניסטית גלובלית. במקום זאת, כתב מדראסי חיבור עלילתי, סיפורי, שלמרבה הצער, מעולם לא הושלם. מאמר זה מובא כאן כפי שנכתב ונזנח באמצע המשפט, ללא תיקונים ועריכות.
א – אשר קפקא
ב-3 ביולי, 1883 נולד בפראג אנשיל (אשר) פרנץ קפקא, הבן הבכור מבין שישה ילדים, למשפחה יהודית דוברת גרמנית: גיאורג, היינריך, גבריאלה, ואלרי ואוטלה. אשר היה היחיד ששרד מכל השישה. גיאורג והיינריך נפטרו בינקותם, ואילו שלוש האחיות נרצחו בשואה, בשנות הארבעים. בשנת 1906 קיבל תואר דוקטור למשפטים, ומשנת 1908 ועד עלייתו ארצה עבד בחברה הממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות. בשנת 1924 החליט קפקא להגשים את החלום הציוני ועלה לפלשתינה, למרות גילו המבוגר.
הוא קבע את מקום מושבו בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, נפרד מ"אנשיל" הגלותי ומ"פרנץ" הגרמני, ומעתה הוא ייקרא רק בשמו העברי, "אשר", או בכינוי שדבק בו – שרק'ה. שם, בתל-אביב החל לעבוד בחברת ביטוח שזה עתה הוקמה – הסנה, ונעשה לעמודי התווך של החברה.
הכרתי את שרק'ה קפקא, אשר קפקא, בצעירותי. נפגשנו באקראי בתחנת האוטובוס, והתחלנו לשוחח. שרק'ה כבר היה בן 98, פנסיונר, ועדיין צלול דעת, חריף שכל וחד לשון, שנותיו ניכרו בו רק במראהו ובתנועותיו, ואילו אני, אנה אני בא? הפער הזה גרם לי להבין שאולי כוחי וראשית אוני היו בי, אך מהבחינה האמוציונאלית והמנטאלית, שלא לדבר על פילוסופיה, עוד עמדה לפניי דרך ארוכה טרם אגיע לבגרות אמיתית. בתחילה, אני מודה, מעט ריחמתי על הקשיש הגלמוד שהיה לפניי, שבשל סיפור אהבה נכזבת משנת 1923 מעולם לא הקים משפחה, אך גם זאת הייתה היוהרה של איש צעיר. במהרה נקשרה נפשי בנפשו, ונרקמה בינינו חברות אמיצה. בזכות תיאוריו הצבעוניים התאפשר לי לחוות את הימים שלפני קום המדינה, את הקשיים ואת הטרגדיות, שמעתי ממקור ראשון על אישים ידועים שהכיר, כגון חיים ארלוזורוב, שפגש באונייה כשעלה לארץ ישראל, על האיבה הגלויה שחש כלפיו הסופר שמואל עגנון ובעיקר למדתי דרכו על העולם שהיה, שאינו שונה בהרבה מהעולם של ימינו, כי האנשים, כך נוכחתי לגלות שוב ושוב, חוזרים על אותה טעות שמובילה אותם לשחזר את טעויותיהם של קודמיהם.
ביום הולדתו ה-99, בעודנו יושבים בדירתו שברחוב לוונשטם, הפנה קפקא את תשומת לבי לערימת דפים גדולה. היו שם כ-250 דפים, כולם עמוסים לעייפה במילים הכתובות בצפיפות. "זאת הצוואה שלי" אמר, ומשלא השבתי לו, המשיך "לאחר שאמות, וכפי שאתה יודע, אנשים בגילי נוטים למות, אני מבקש שתוציא את הספר הזה לאור".
באותו היום התברר לי שקפקא, לצד לימודי הקבלה אצל גרשום שלום, לצד השתלמויותיו המקצועיות, לצד ההרצאות הרבות שהאזין להן באוניברסיטה ולצד הספרים שגמע בקצב לא נתפס, הוא תמיד כתב פרוזה, בעיקר סיפורת קצרה. את סיפוריו הראשונים פרסם עוד כשהתגורר בפראג, בעידודו של חברו דאז, מקס ברוד, אך הם לא זכו לתהודה, ואין להתפלא על כך: היו אלה סיפורי בלהות, המתובלים בכבדות באבסורדיזם והקריאה בהם מעוררת בקוראים תחושת חוסר אונים, הן ברובד התימה, הן ברובד הכתיבה עצמה. משאלתו של סופר היא שקוראיו יאהבו את יצירתו, ומשאלתו של קפקא הצעיר לא התגשמה.
לימים גילה קפקא שסיפוריו הם אלה שעוררו נגדו את חמתו ואת איבתו של עגנון, שגילה שאשתו, אסתר, קראה אותם והפצירה בבעלה לקוראם אף הוא. קפקא קשר את חוסר הצלחתו בכתיבתו עם אהבתו הנכזבת לדורה דימנט, וגזר על עצמו שלא לפרסם עוד דבר בימי חייו. "אבל כשאמות? זה כבר סיפור אחר." אמר לי.
שנתיים אחר כך, ב-3 ביוני 1984 נפטר אשר קפקא, חודש לפני יום הולדתו ה-101. הלוויתו הייתה צנועה, צנועה מדי, עבור איש גדול שכזה, ויחד עם זאת, היה זה טבעי ומתבקש שהלוויתו תהיה צנועה: רוב חבריו שהיו בני דורו הסתלקו מזמן, ועמיתיו מחברת הביטוח, אפילו הצעירים שבהם, כבר פרשו עד פטירתו של קפקא.
שלושה שבועות לאחר ההלוויה זומנתי למשרד עו"ד ירקון שבתל-אביב, לאסוף את כתב היד, את הטיוטה לספר "פצעונים", הספר שחברי ביקש ממני להוציא לאור.
ב – במשרד ההוצאה לאור
יום לאחר שקיבלתי את כתב היד, פניתי להוצאת ספרים ידועה, שאת שמה אני מעדיף שלא לחשוף, וביקשתי לקבוע פגישה עם מנהל ההוצאה. על מנת שיתרשם מכתיבתו של חברי המנוח, תרגמתי מגרמנית את סיפוריו הראשונים, אלה שפורסמו בצעירותו, והגעתי לפגישה במועד שנקבע.
המשרד שכן באחד הרחובות המוזנחים של תל-אביב, בקומה העליונה שבבניין מגורים. מכיוון שלא הייתה מעלית, עליתי במדרגות, עד שהגעתי לקומה השמינית. היה זה חודש יולי, והאוויר היה חם ומהביל. נכנסתי אל הדירה שבה שכן המשרד. הייתה זו דירה קטנה, בת שלושה חדרים לכל היותר, ופקידת הקבלה ישבה במבואה, במה שכנראה היה חדר ההמתנה, ושוחחה בטלפון. מתוך המבואה יצא מסדרון קצר, שאת קירותיו עיטרו ארבע דלתות, המובילות למשרדים אחרים. התיישבתי על אחד הכסאות והמתנתי עד שתסיים את ענייניה.
חלפה שעה, והפקידה טרם סיימה את שיחתה, וככל שהשתדלתי שלא לצותת, לא יכולתי להימנע מכך, ולהיווכח שהשיחה הייתה שיחה אישית, לא שיחה מקצועית. ניגשתי לפקידה, ביקשתי למחות בנחרצות על המצב, וברגע האחרון נמלכתי בדעתי. אין טעם להתעמר בה, אמרתי לעצמי, שהרי היא בוודאי תוכל לסייע לי. מוטב אפוא לנסות ולהתחבב עליה. בכל זאת רציתי להביא לתשומת ליבה שאני ממתין למנהל ההוצאה. "הוא לא יכול לקבל אותך כרגע" השיבה לי מבלי להפנות אליי את מבטה. "אמתין כאן" אמרתי לעצמי ושבתי למקומי. היא סיימה את שיחת הטלפון ושבה לעיסוקיה. כעבור חצי שעה ניגשתי שנית, וביקשתי לשוחח עם המנהל, שעמו קבעתי פגישה. היא שאלה לשמי, ועוד בטרם השבתי, הקדימה ואמרה "אכתוב למנהל שאתה כאן, אבל הוא לא יכול לקבל אותך". "אם כך, אמתין" הייתה תשובתי, ואני מודה שהתחלתי לאבד את סבלנותי.
חלפה שעה נוספת, ודלת משרדו של המנהל נותרה סגורה. ניגשתי אל הפקידה בשלישית, וכמו קודם, תשובתה הייתה "המנהל לא יכול לקבל אותך כרגע". חימה בערה בי: "אני ממתין כאן שלוש שעות!" קראתי, "קבעתי פגישה עם המנהל. אני מבין שהוא אדם עסוק, ובאמת, בוודאי יש לו עניינים חשובים מאשר לפגוש מאן דהוא פלוני אלמוני, ואין לי כל טענות כלפיו. זו את שמונעת ממני לראות אותו!" אמרתי בטון מאשים, "והרי זה ברור – בשום שלב לא ניסית ליצור איתו קשר! אולי הוא ממתין לי ורואה בי אדם לא אחראי, שאינו מגיע לפגישות בזמן?"
"אני באמת מצטערת, אדוני. המנהל לא יכול לקבל אותך כרגע. אולי תעדיף לשוחח עם העורך הראשי? אני מציעה לך לשוחח עם העורך הראשי, הוא בעל השפעה רבה מאוד, אפילו רבה יותר מזו של המנהל. הוא זה שמחליט אילו ספרים יתקבלו ואילו יידחו. למעשה, המנהל הוא המנהל רק בתואר, בזמן שהמנהל האמיתי הוא העורך הראשי." כך אמרה לי.
הרהרתי רגע בדבריה, מכיוון שלא הייתי מוכן לתשובה כזאת. ובכן, חשבתי לעצמי, אם כך, אולי באמת מוטב לי לשוחח עם העורך הראשי? משסיימתי את הרהוריי, התרציתי ושאלתי אותה כיצד אוכל לקבוע פגישה עם העורך הראשי, שהוא בוודאי אדם עסוק ביותר, אפילו יותר ממנהל ההוצאה. "הוא ממש כאן" אמרה הפקידה, והצביעה אל פינת חדר ההמתנה, שם ישב אדם כבד גוף בגיל העמידה, שערו דליל, ישיבתו שפופה, ונראה שכל הזמן ההוא הביט בי בעיניו החודרות. תהיתי כיצד לא השגחתי בו עד לאותו הרגע, אך מיד התעשתתי וניגשתי אליו. הצגתי את עצמי, הראיתי לו את כתב היד של חברי המנוח ואת סיפוריו הקצרים שתרגמתי בעצמי.
הוא דפדף בין הדפים של הסיפורים הקצרים ובין דפי כתב היד. לאחר כמה רגעים של שקט, שנראו ארוכים מאוד, הוא פנה אליי במבט של חוסר אמון ושאל אותי "איך אני יכול לדעת שאתה דובר אמת?". "אני דובר אמת" השבתי לו. הוא המשיך: "בוודאי שתאמר שאתה דובר אמת, אף אדם סביר לא יודה שהוא אינו דובר אמת". "נכון" אמרתי, "ועדיין, עליך להאמין לי שאני דובר אמת. אין לי כל סיבה לשקר". הוא צמצם את עיניו לעברי, נעץ מבט בערימת הדפים שבידיו ולבסוף אמר "אני צריך מסמכים שיוכיחו שאתה אינך האיש… איך קוראים לו?" הוא דפדף שוב בין הדפים והמשיך "שאתה אינך אשר קְפָקָא, שאתה מי שאתה אומר שאתה, ושהאיש שחיבר את כתב היד שאתה מבקש לפרסם אינו אתה."
חיפשתי בארנקי מסמך מזהה כלשהו, תעודת זהות, רישיון נהיגה, אך לא מצאתי. הפקידה, שהבינה במצוקתי, לחשה לעברי: "אל תטרח לחפש מסמכי זיהוי. הם לא יכולים להוכיח שלא אתה כתבת את הספר ואת הסיפורים, וממילא, מסמכי זיהוי ניתנים לזיוף. לך לעורך דין, שיבדוק הכול ויחתום לך על הצהרה."
מאוד הערכתי את עזרתה של הפקידה, ושמחתי על כך שעלה בידי לרכוש את אמונה ולגייסה לטובתי. בינתיים, נעלם העורך הראשי מחדר ההמתנה.
ג – פגישה עם עורך הדין
למזלי, קרוב משפחתי, אברהם זיידנברג, הוא איש עסקים מכובד, ומשרדו נמצא לא הרחק ממשרד ההוצאה לאור. הלכתי אליו, והוא קיבל את פניי בלבביות. לא נפגשנו חודשים רבים, שבהם הייתי טרוד בענייניי, ובשל היעדרם של אירועים משפחתיים גדולים, נגרעו מאתנו אף הפגישות מהסוג המכונה "ניפגש בשמחות". הוא הזמין אותי לסעוד עמו במסעדת פועלים קטנה ומטונפת המגישה מאכלים שטוגנו זמן רב מדי, עד שאיבדו את פריכותם ונותרו שמנוניים וספוגים בשמן קודר מרוב שימושים חוזרים. סיפרתי לו את הסיפור, ובסיומו, שאלתי את קרוב משפחתי אם הוא מכיר עורך דין שיוכל לסייע לי.
הבעת פניו העליזה השתנתה. תחילה נראה בעיניי חמור סבר, ובהמשך הבעת פניו קרנה מרוב דאגה. "זה לא טוב", אמר שוב ושוב. "תמיד חששנו, רותי ואני, שתעשה מעשה שכזה. אני זוכר שרותי ניגשה אליי יום אחד, אחרי החתונה של מיכלי, זוכר?, והיא אמרה לי 'אברי, הוא מסוג האנשים שיכולים לגנוב זהות של מישהו' ככה היא אמרה לי. קיוויתי שהיא טועה, אלוהים עדי, אבל, אבל אנחנו כאן."
רציתי שיסביר למה הכוונה, מדוע חששו, הוא ואשתו, שאעשה מעשה כזה דווקא. במקום זאת המתנתי. הוא הביט בי, ובעשותו כן, לא השגיח שאחד מתפוחי האדמה המטוגנים יתר על המידה החליק מהמזלג שהמתין בסמוך לפיו, נחלק לשני חלקים שנפלו, החלק האחד על השולחן והחלק האחר על מכנסיו. אברהם נותר קפוא, והמשיך להביט בי במבט נוקב. כשהצעתי לו מפית לנקות את מכנסיו, הוא סירב והכריז שעלינו ללכת למכר שלו, שהוא עורך דין ראשון במעלה. הוא אינו גר רחוק, עובדה שעליה תמהתי, מכיוון שאנחנו רחוקים משכונות היוקרה של העיר, ומה לעורך דין ראשון במעלה בשיכוני העוני של תל-אביב?
את התשלום על הארוחה חילקנו שווה בשווה בינינו, אף על פי שאברהם אכל שלוש מנות ואילו אני אכלתי רק מנה אחת. הלכנו אל ביתו של עורך הדין, ולהפתעתי הרבה, נעצרנו מול הבניין שבו שכן משרד ההוצאה לאור. דירתו של עורך הדין שכנה בדירה הסמוכה לדירה שבה שכן משרד ההוצאה לאור, והתפלאתי כיצד זה לא ראיתי את השלט המוזהב הרקוע שעל הקיר ממול למעלית, ועליו נכתב "עו"ד בנימין יעקבסון – פרקליט ומומחה משפטי".
אברהם הקיש בחוזקה על הדלת, עד ששמענו את בריח המנעול והדלת נפתחה. מולנו עמדה אישה כבת עשרים, נאה ביותר וכולה אומרת ענווה וצניעות. אברהם דרש לשוחח עם חברו עורך הדין, והאישה סירבה, מכיוון שעורך הדין חולה מאוד, ואינו מקבל אורחים. "אני לא אורח" הכריז אברהם "אני בן בית פה!" אמר ונכנס למעמקי הבית, לתור אחר חדרו של ידידו, עורך הדין. "יעקבסון" שאג אברהם בעת שפתח את דלת חדרו, וצחק בקול גדול כשנכנס אל החדר. מתוך החדר נשמע קול גרירת כיסאות עץ על המרצפות, ואני מיהרתי להיכנס אחריו, בתחושת מבוכה רבה בשל כל ההמולה האקסטרוברטית של קרוב משפחתי. לאחר דברי קבלת פנים, דרישה במצב בריאותו של יעקבסון ("אלה בוודאי ימיי האחרונים") ודרישות בשלומם של קרובי המשפחה והמכרים המשותפים, נפנה אברהם וסיפר את סיפורי.
למשמע הסיפור, הזדקף עורך הדין ממיטת חוליו, הרכיב את משקפיו העבים והביט בי במבט ממושך. "המקרה שלך מאוד מורכב, מאוד מורכב" הוא אמר. לא הבנתי את כוונתו, וחוסר ההבנה ניכר, כנראה, בהבעת פניי, שכן לאחר השתהות קלה, המשיך: "אנחנו צריכים להוכיח שכל הכתבים הללו, שאתה טוען שאותו בחור, אותו צפרא או איך שקוראים לו, שהוא כתב את הכתבים האלה שאתה מבקש לפרסם." תיקנתי את שגיאתו בהגיית שמו של חברי והסכמתי עם שאר דבריו.
יעקבסון לא קיבל את התיקון ברוח טובה: "סלח לי, אבל ההתחכמות הזאת הייתה מיותרת לחלוטין. אני חולה מאוד, והסיבה היחידה שהסכמתי לעזור לך היא בגלל ידידותי עם אביך, שאם לא כן, הייתי משליך אותך בעצמי מכל המדרגות." אברהם הביט בי בזעם, וסינן מתחת לאפו כמה דברי תוכחה על יהירותי ועל כפיות הטובה שתמיד ניחנתי בה. חלפו שניים או שלושה רגעים, ויעקבסון המשיך במונולוג שלו: "לרוע מזלך, או אפשר לומר שממש במקרה, ועלינו לקוות שאף אחד לא יחשוד בשום דבר, אותו אדם שאתה מייחס לו את הכתיבה, אותו אדם נפטר זה מכבר. אולי חשבת בתחילה שסילוקו ייעשה בקלות אם הוא ימות בשיבה טובה, אבל לא כאן, לא אצלי ולא בשום מקום אחר."
בשלב הזה כבר לא ידעתי מה לומר ומה לא כדאי לומר. למרבה המזל, אברהם דיבר במקומי. תחילה הוא התנצל על התנהגותי, והסביר, בשמי, שתמיד נהגתי באופן מוזר בקרבת אנשים זרים. ידעתי שהוא משקר כדי לרכך את זעמו של יעקבסון, ונראה שהוא אכן התרכך למשמע הדברים. הוא הרהר מעט, חייך חיוך גדול ואמר לנו: "נכון, המקרה שלך הוא מקרה קשה ומורכב מאין כמוהו, אבל יש תקווה, יש תקווה, ולמעשה, הוא לא כל כך מורכב כמו שנראה למתבונן מבחוץ". הוא ביקש כמה ימים ללמוד את המקרה, על כן קבענו שניפגש שוב בשבוע הבא.
ד – נלי
למחרת בבוקר צלצל הטלפון, ובצד השני הייתה הפקידה בהוצאת הספרים. היא ביקשה שאגיע לחתום על חוזה להוצאת הספר. שאלתי: "איך אוכל לחתום אם עליי להביא לכם אישור שכתב היד שאני מגיש לפרסום אינו שלי?" היא השיבה שהעורך התרשם מאוד מהרצינות שלי, ושהוא מוכן, לפנים משורת הדין, להתחיל לקרוא את כתב היד שאני טוען שאינו שלי, ולאחר שהדברים יתבהרו, נוכל להמשיך. קבענו שאביא עותק של כתב היד למשרד ההוצאה בשעה עשר בבוקר.
מיהרתי מביתי אל משרד הדואר על מנת לצלם את כתב היד של חברי, וכבר הכנתי שלושה עותקים, למקרה שעורך הדין יזדקק לקרוא את החיבור. את כתב היד צררתי בקובץ שאליו הוספתי את ההעתקים של סיפוריו שתרגמתי מגרמנית, אולי יחליט העורך הראשי לפרסמם כאנתולוגיה. לאחר שסיימתי, הזדרזתי להמשיך בדרכי בדרכי אל משרד ההוצאה לאור, ולא השגחתי שארנקי נשאר על הדלפק.
הגעתי למחוז חפצי, וכאשר עליתי במדרגות, שמעתי קול אישה מאחוריי. הייתה זו האישה הנאה שראיתי אמש, בביתו של עורך הדין. שמה, כך אמרה לי, הוא נלי, והיא עובדת בביתו של עורך הדין ולומדת משפטים באוניברסיטה. יום אחד, היא מקווה, היא תוכל להתלמד במשרדו, שכן היא שמעה שהמשרד שבו עובד עו"ד יעקבסון הוא משרד מפורסם וחשוב. עלינו יחד אל הקומה העליונה, שם שכן משרד ההוצאה וכן דירתו של יעקבסון, ורגע לפני שנפרדנו, הזמינה אותי אל הדירה, מכיוון שרצתה לומר לי דבר מה שראוי להישמר חסוי. נכנסנו אל הדירה, ושם אל חדרה, שבניגוד לשאר חלקי הדירה, נראה מוזנח ומתפורר, קירות מתקלפים וריח טחוב בכל מקום. היא התנצלה על אי הסדר ועל הריח, והביאה לשנינו ספלי קפה. הספלים היו מלוכלכים משימוש קודם, על אחת מדפנותיו של הספל שקיבלתי נותרו סימני שפתון. לא רציתי להביך אותה, הרי היא-היא זו שמנקה את הבית, לכן השתדלתי בכל כוחי להתעלם מהכתמים שעל הספל, ולגמתי את הנוזל החם והמתוק עד בחילה מהדופן שמעל לידית האחיזה.
"אתה יודע, המקרה שלך היה בדיוק מה שבֵּנִי היה זקוק לו. באמת!" כך אמרה לי. היא סיפרה שמיד לאחר שיצאנו, אברהם ואני, מדירתו, קם יעקבסון ממיטת חוליו ונראה נמרץ, כאילו הצטער בשלושה עשורים. הוא שוחח עם מישהו בטלפון, ונלי, לראשונה בחייה, כך נשבעה בפניי, ישבה בחדרה וצותתה לשיחתו בקשב רב: "המקרה שלך מרתק והייתי מוכרחה לדעת מה בני יעשה", התנצלה. לאחר שתיאר בפני האיש שבעבר השני את המקרה, השיב האיש באריכות, ונלי כמעט נואשה, מכיוון שכל ששמעה מצדו של יעקבסון היה הנהונים ודברי הסכמה. אך רגע לפני שוויתרה ונפנתה לענייניה, חזר יעקבסון על עיקרי הדברים שנאמרו לו, כנראה רשם אותם ביומנו (גם נלי רשמה אותם כדי שלא תשכח): טופס 52991; טופס 3729 ובייחוד סעיף ט; תצהיר מהימנות מדרגה ג. מיד לאחר שיחת הטלפון, יצא יעקבסון מביתו ולא חזר אלא בשעה 21:30 והסתגר בחדרו עד הבוקר. בבוקר הוא השכים קום, יצא למשרדו ואמר שישוב אחר הצוהריים.
נלי לא ידעה לומר לי מהם הטפסים המדוברים. היא מעולם לא שמעה על טפסים כאלה בלימודיה וספק אם מישהו מהמרצים שלה מבין בנושאים שבתחום ההתמחות של יעקבסון. ואם יעקבסון עצמו נדרש להיוועץ באדם אחר, יש בכך כדי להעיד כמה המקרה שלי מורכב ומיוחד במינו. ולמרות זאת, ניסתה לנחם אותי שהפרשה קרובה לסיומה.
המשכנו לשוחח, או ליתר דיוק, היא המשיכה לדבר על עצמה, ועברה מעניין לעניין באסוציאטיביות חיננית ושובת לב. הקשבתי לה ברצון ובהנאה, וזכרתי כל הזמן שמוטב לי למצוא חן בעיניה, כי היא עשויה לסייע לי ולהשתדל בשבילי בפני יעקבסון, המעסיק שלה.
בעודה מדברת ובעודי מהרהר באפשרות לחזר אחריה, כדי לחזק את הברית בינינו, ולפתע נזכרתי בפגישה שנקבעה לי במשרד ההוצאה לאור, שבדירה הסמוכה. השעה הייתה שעת צוהריים, שלוש שעות לאחר המועד. התנצלתי בפני נלי, ויצאתי בחופזה מהדירה לא לפני שנישקתי את ידה, כדרכם של האדונים האירופיים.
כשפתחתי את דלת משרד ההוצאה לאור התפלאתי לגלות שנכנסתי לבית מגורים. שבתי לבדוק את מספר הדירה, ואכן, מספר הדירה נותר כשהיה, אך השלט הרקוע שהכריז על משרד ההוצאה לאור לא היה על הקיר. בדקתי את הקיר מקרוב, ולא הבחנתי אף לא בשריד לקיומו של שלט כזה אי פעם: שכבת האבק הייתה אחידה, ועל הקיר לא ניכרו הבדלי גוון שיכלו להעיד על הימצאותו של השלט שזכרתי.
שבתי אל הדירה, לחדר שזכרתי כחדר ההמתנה וכעת נראה כמסדרון של דירת מגורים לא מסודרת במיוחד, ומאחד החדרים יצאה אישה, שזיהיתי בתור הפקידה שקיבלה את פניי ביום האתמול. היא הייתה לבושה באותם הבגדים שלבשה אתמול, חולצה כחולה מבד מבריק ומכנסיים אפורים, וכשקרבה אליי, הבחנתי שהם מוכתמים בכתמי שמן ובכתמים אחרים, מהסוג שנטמעו בבגד שכובס פעמים רבות. ביום הקודם היא נראתה נאה למדי, ואולם היה משהו בפניה או בתנועותיה שנראו גסות, שכיער אותה, אף על פי שעדיין אפשר היה לזהות את זוהרה ויופיה הקודם.
היא זיהתה אותי ומיד פצחה בנזיפה: "תראו אותו! תראו אותו!" כך אמרה לקהל בלתי נראה "נזכר להגיע אחרי מאתיים דקות! מאתיים! לא פחות! אני, טיפשה שכמותי, אמרתי לעורך הראשי, שלגמרי במקרה הוא גם בעלי, ואמרתי לו 'תן לו הזדמנות, אפילו אם הוא כתב את הסיפורים, תן לו הזדמנות', ויודע מה בעלי, העורך הראשי אמר? הוא אמר לי 'הוא לא יגיע בעשר. לא יגיע. האיש הזה שרלטן, אין סיכוי שהוא תרגם את הסיפורים מגרמנית! אין סיכוי! אני מוכן להתערב איתך שאין בכלל סיפורים. הכול המצאה! הכול! גם החבר שלו שמת. הכול!' ככה הוא אמר לי, ככה הוא אמר ויודע מה? הוא צדק! הוא ידע שתבוא ותמציא תירוץ מטופש, הוא אמר לי שזה מה שיקרה, הוא אמר, ורק אני, נאיבית, ממשיכה ליפול בפח, שאלוהים יעזור לי."
היא סיימה והחלה להתייפח. כעסתי על הדברים שאמרה, על כך שהיא בגדה באמון שנתתי בה ונגררה בעקבות העורך הראשי, האויב שלי, האיש שמערער על זהותי. עם זאת, לא יכולתי שלא לרחם עליה, כי היה ברור שהיא נקרעת בין נאמנותה לבעלה לבין הרצון לסייע לי, כפי שראיתי בביקור הקודם שלי בהוצאה. קרבתי אליה, והיא, כמו הבינה את הרמז, קרבה אליי בחזרה והמשיכה בבכייה אל תוך החזה שלי, שעה שחיבקתי אותה וליטפתי בעדינות את שערה היבש.
לאחר ששכך הבכי, הוצאתי מתוך התיק שלי את אחד משלושת העותקים שצילמתי ואחזתי בידי. התכוונתי להגיש לה את העותק ולהראות שהסיפורים אכן שם ושהכול אמת לאמיתה, אך היא הקדימה אותי: "אני כל כך מצטערת, כל כך מצטערת. הלחץ משפיע עליי לרעה, המון לחץ. ואתה בוודאי מתפלא שהמשרד נעלם…" הנהנתי לאות הסכמה, משום שבאמת התפלאתי על כך. היא הסבירה באריכות יתרה על החיים הכפולים של דירתה, שבה היא מתגוררת עם בעלה, שהוא העורך הראשי והאיש החזק ביותר בהוצאת הספרים: שש פעמים בשבוע, בדרך כלל בשעות הבוקר, משמשת הדירה בתור משרד ההוצאה לאור. בכל בוקר כזה, גוררים, היא ובעלה, את רהיטיהם ואת חפציהם אל החדר שבקצה המסדרון (היא הצביעה על החדר) ובשעות הצוהריים הם מחזירים הכול לקדמותו. הדירה היא בבעלותו של המנהל הראשי של הוצאת הספרים, וזה היה התנאי שהציב להם בתמורה למגורים.
היא הזמינה אותי להתיישב על הספה שבמבואה, במקום שבו היה חדר ההמתנה, והתיישבה לצידי, כשירכה נוגעת בירכי. "הגעת לאחר הפגישה שקבענו עם העורך. בוודאי היית עסוק בעניינים חשובים. העורך הראשי גם הוא עסוק, עסוק מאוד, אולי אחד האנשים העסוקים ביותר שאני מכירה. הוא כל כך עסוק, עד שלפעמים הוא שוכח לאכול ולישון, ולא אחת קורה שהוא נעדר למשך כמה ימים. זאת הסיבה שרציתי שתפגוש אותו, כדי שלא תחמיץ את ההזדמנות לפני עוד אחת מהנסיעות הארוכות שלו, המשאירות אותי בודדה בדירה, ועם נטל ההעמסות וההעברות של הריהוט ושל חפצי הבית בכל בוקר."
"העורך הראשי מנסה להכשיל אותי. איך את מסוגלת לחיות עם אדם כזה?"
"אתה חייב להבין אותו, ואת הלחץ שהוא נתון בו. הוא אינו איש רע, הוא רק ממלא את תפקידו, לפי הדרישות של מנהל ההוצאה. מנהל ההוצאה הוא אדם קשה, חסר רחמים, שתובע מבעלי המסכן עבודה בשעות לא הגיוניות ובתנאים שאינם תנאים, לעיתים הם גרועים יותר מתנאי העבודה בימי הביניים."
"אם כך" אמרתי "עליי למצוא דרך להגיע למנהל ההוצאה, ולשכנע אותו."
היא ליטפה את לחיי ברכות ולחשה: "הו, מסכן שלי. אין לך מושג. מנהל ההוצאה גם הוא איש טוב, שמנסה בכל כוחו לשרוד ולעמוד בדרישות הממשלה והשרים בתקנות העסקים. נכון הוא מתעמר פה ושם בבעלי ובי, ופעם אחת אף היכה אותי במקל כששגיתי וחלקתי על עמדתו באיזה נושא שטותי, אך ביסודו הוא אדם טוב לב, נדיב ועדין ביותר. אם זה היה תלוי בו, הוא לא היה מפקפק בך ובסיפור שסיפרת לנו על חברך זכרו לברכה. הוא לא היה מפקפק, באמת." את המילים האחרונות כמעט ולא שמעתי, וכשאמרה "באמת" נישקה אותי, תחילה על לחיי ואחר כך על שפתיי. נותרנו חבוקים דקות אחדות, אולי מתוך התמכרות לחום של המגע האנושי, ובאחת ניתקנו זו מזרועותיו של זה בבהלה הדדית, שכן נחתה עלינו ההבנה למעשינו. כשהיא רחקה ממני מעט, ניצלתי את ההזדמנות לחכך את אצבעותיי זו בזו, כדי להסיר את השכבה השמנונית שכיסתה את זרועותיה ואת צווארה, המקומות החשופים שבהם נגעו ידיי נגעתי עת התחבקנו. "אני צריכה שתישאר איתי הלילה" אמרה לאחר שתיקה ארוכה, והוסיפה: "בעלי נסע לנסיעת עבודה לעכו. הוא יחזור רק בעוד ארבעה ימים. קשה, קשה להיות לבד. קשה." כך אמרה והשפילה את מבטה.
השבתי שאני טרוד מאוד בעניין המקרה שלי, ושיקרתי לה לגבי פגישה עם עורך דין שיוכל לסייע לי לקדם את ההליך שאמנם התחיל יומיים קודם, ואף על פי כן מדיר שינה מעיניי ופוגם בשלוות נפשי. היא הבטיחה לסייע לי ככל יכולתה, אולם היא לא ידעה לומר לי דבר ואף לא חצי דבר על מהותם של הטפסים שעליהם סיפרה נלי.
כשיצאתי מדירתה התפלאתי לגלות שחלפו כמעט שבע שעות מאז שפגשתי את נלי.
ה – בתחנת המשטרה
מכיוון שלא יכולתי להמתין בחוסר מעש עד שיעקבסון יסיים את בירוריו, שהתארכו הרבה מעבר למשוער, החלטתי בכל זאת, ובניגוד להמלצותיה של המזכירה במשרד ההוצאה לאור, שאת שמה כלל לא ידעתי, ללכת למשטרה ולנסות להשיג אישור רשמי לזהותי.
בתחנת המשטרה קיבל את פניי יומנאי אדיב ובעל מבט חלול, שביקש לראות מסמך מזהה. היה זה הרגע שבו הבחנתי לראשונה כי ארנקי אינו ברשותי. אמנם שיערתי שהוא נפל או נשכח במשרד הדואר, אך יחלפו כמה ימים עד שהשערה זו תאושש. בהיעדר ארנק, התבקשתי להמתין לשיחה עם המפקחת קוך, שכדברי היומנאי "היא אחלה בדיוק למה שתה צריך, מאה אחוז סומך עליה".
במשך שעתיים וחצי ישבתי על הספסל בחדר ההמתנה, מחוץ לחדרה של המפקחת. איש לא נכנס אל החדר או יצא ממנו, ומתוכו לא נשמע אף לא רחש קלוש שמישהו נמצא שם, ואף על פי כן, בכל פעם שהגנבתי מבט אל היומנאי שבקצה המסדרון, הוא נופף אליי בשמחה, כאילו מבקש להבטיח שאין לי כל סיבה לדאגה. לבסוף ניגשתי אליו ודרשתי לפגוש מישהו בדרגה גבוהה יותר, משום שאין ספק שהגב' קוך ("המפקחת קוך" תיקן אותי היומנאי) אינה ממלאת את תפקידה כראוי.
היומנאי האזין לי בקשב רב, והשיב לי שאמנם המפקחת קוך היא בתפקיד בכיר ביותר ביחס לתפקיד שלה, ובכל זאת, היא אינה אלא הזוטרה שבקציני המשטרה שתחום התמחותם ואף כל תפקידם הוא סיוע לאנשים המצויים במצבי. הסדר הטוב מחייב שלפני שאפנה אל הקצינים הבכירים ממנה, עליי למצות את הטיפול מולה, ואפילו אם לא אהיה מרוצה, הסיכוי שלי לפגוש את הממונה הישיר על המפקחת קוך, הוא הפקד ברגרסון (היומנאי נרעד כשהגה את שמו) הוא סיכוי קלוש, והסיכוי לפגוש את הממונה מעליו, רב פקד שאת שמו היומנאי לא העז לומר אלא את האות הראשונה בשם משפחתו, הוא כמעט אפסי. ככל שעלה היומנאי בתיאור היררכיית התפקידים, כך גדלה חרדתו ויכולת הדיבור שלו כמעט ונעלמה כליל, למעט צלילים סתומים שהצליח להוציא במאמץ רב מתוך ריאותיו.
שבתי למקומי בחוסר ברירה אך לא בחוסר אונים: בעודי צועד בחזרה אל הספסל בחדר ההמתנה הריק, שרקתי נעימה עליזה, שכלל לא שיקפה את מצב רוחי, ובכל אימת שנתקלה רגלי, בכוונת מכוון, באחד הספסלים, השמעתי אנקה קולנית, שהדה התגלגל במסדרון ערום-הקירות. קיוויתי ליצור די רעש כדי להביא לידיעת המפקחת הנכבדה את דבר המתנתי, ואכן, דלת החדר נפתחה, וממנה הגיחה אישה נמוכה, כסופת שיער שעל אפה משקפיים עבי עדשות ועבי מסגרת.
"שלום! אתה יכול להיכנס" אמרה בנימה רכה ונעימה, נימת דיבור שיש בה מינון לא מבוטל של התנשאות כלפי אדם הלוקה בנפשו, שאינו מזהה את המציאות נכוחה.
לאחר שהתיישבתי במשרדה, פתחתי בניסיון להסביר את הבעיה מול הוצאת הספרים, וכדי לחזק את טענתי, הוצאתי מתוך תיקי את אסופת הכתבים של חברי, הרומאן לפרסום ואת הסיפורים הקצרים שתרגמתי מגרמנית. היא עיינה בקובץ הניירות, הנהנה לעצמה דברי הסכמה, מלמלה מילות שבח ריקות, וכעבור כמה דפדופים, חייכה לעברי חיוך מפויס ומזויף והשיבה לידיי את הדפים. היא רשמה לעצמה כמה מילים בפנקס קטן, ואז פסקה: "אתה טוען שאדם אחר כתב את הסיפורים שבקובץ". אישרתי את קביעתה וביקשתי ממנה מסמך רשמי שיאשר זאת. היא חייכה חיוך מלא הבנה ובוז, הנידה לשלילה בראשה, והסבירה לי, בפירוט רב, שאפילו אם היא הייתה יכולה לקבל את מילתי לגבי זהותי, שהרי אין לה כל דרך לבדוק אם אני באמת מי שאני טוען שאני, ואפילו אם היא הייתה ממציאה בשבילי מסמך רשמי המאשר שהסיפורים נכתבו בידי חברי המנוח, היא לא יכולה לערוב לכך שאמת בדבריי, ויותר מכך, שלא אשתמש במסמך שלה כמצע לזיוף שאותו אציג בפני העורך הראשי של ההוצאה לאור כדי להשיג את מבוקשי במרמה. "מה אם אמצא את מסמכי הזהות שלי ואציג אותם בפנייך?" שאלתי. היא היטתה את ראשה כדרך שמביטים בגור כלבים קטן, ואמרה בפייסנות מהולה בלעג: "יקירי, בימינו, קשה להבחין בין מסמכי זהות אותנטיים ומקוריים לבין מסמכים שאינם כאלה." נמלאתי כעס וחימה למשמע הדברים, כי לא הייתי מוכן להיוותר במצב של חוסר אונים, ודרשתי לשוחח עם הממונה עליה, פקד ברגרסון. חיוכה המתקתק ורווי השנאה נשאר כשהיה, ולאחר שתיקה שנמשכה כמה רגעים, היא אמרה: "זאת זכותך לפנות לפקד ברגרסון, אבל עליך לדעת שהוא ממעט לפגוש אזרחים, אפילו את אשתו הוא כמעט ואינו פוגש מאז שסיימה את שירותה בכוחות המשטרה, שלא לדבר על ילדיו, שבחרו במקצועות אזרחיים, ואותם הוא רואה פעם בשלוש שנים, במקרה הטוב. משרדו נמצא ממש בקצה המסדרון, והוא ישוב לחדרו רק מאוחר בלילה, אך אל תסיק מכך שהוא יקבל אותך אם תמתין לו."
הודיתי למפקחת בלבביות מעושה ויצאתי ממשרדה, לכיוון משרדו של פקד ברגרסון. היומנאי חייך אליי את חיוכו הגדול ונטול הבינה, ופתאום השתנק כשראה שהתיישבתי בקצה המסדרון, ליד דלת חדרו של הפקד. הוא ניגש אליי והפציר, כמעט התחנן בפניי, שאשקול שוב את החלטתי, שהפגישה עם הפקד עשויה לא רק להיגמר בכי רע, אלא אף לפגוע ולהרוס את כל מאמציי בפרשה. התפלאתי על כך שידע על הפרשה מבלי ששיתפתי אותו בפרטיה, והלוואי שהייתי אוזר אומץ ודורש ממנו לספר לי מה הוא יודע וכיצד הוא יודע את מה שהוא יודע. הוא נראה על סף דמעות כשלפתע ניעור היומנאי, זקף את קומתו ואמר לי בקול סמכותי: "אדוני, אני דורש ממך לעזוב את התחנה עכשיו. אם תסרב, אאלץ לעצור אותך בגין הפרת הסדר הציבורי". בלית ברירה, יצאתי מתחנת המשטרה.
ו – במשרד ההוצאה לאור
לאחר ששחזרתי את עקבותיי ביום שבו אבד ארנקי, הגעתי למסקנה שהמקום המסתבר ביותר להימצאותו הוא במשרד הדואר, וליתר דיוק, במחלקת האבדות והמציאות שבמשרד. כשמסרתי את שמי לפקיד שקיבל את פניי, הוא נעץ בי מבט חשדני, וביקש שאוכיח לו שאני הוא אכן אני. "כל מסמכי הזיהוי שלי בארנק" הייתה תשובתי, ומיד לאחריה דקלמתי את מספר הזיהוי שלי ואת שאר הפרטים שבתעודת הזהות, שפרצופי התנוסס עליה בגאון. הפקיד לא התרשם, מכיוון שלדבריו, כל אדם יכול לשנן את הפרטים הללו, ולבקש כל ארנק המצוי אצלנו במחלקה.
דחקתי בו להתבונן בתמונה שבתעודה ולהשוות לאדם העומד מולו, אולם לדבריו, מהרגע שבו שתלתי במוחו את הרעיון שהאדם שבתמונה ואני הם אותו אדם, שיקול דעתו המקצועי הזדהם, וכעת הוא לא יוכל להתעלם מהדמיון בינינו, אפילו, כך אמר, אם אכן יש דמיון בינינו. למרבה המזל, זכרתי את תכולת הארנק שלי וכן שני מאפיינים חיצוניים בולטים: הקרע שלצד הרוכסן והתפרים המרושלים שבפינה הימנית העליונה. היות שמניתי כמה וכמה פרטים מזהים, לא הייתה לפקיד ברירה, אלא להשיב את הארנק לרשותי, לא לפני ששמעתי מלמול חרישי שכל כולו אמר חוסר שביעות רצון וכמה מילים שחשדתי בהן שהן מילות גנאי.
מכיוון שהשעה הייתה מוקדמת למדי, החלטתי לשים פעמיי למשרד ההוצאה לאור, בתקווה שעורך הדין פעל לטובתי בפרשה. כשהגעתי לבניין ועליתי לקומה הרגילה, שוב לא ראיתי את השלט המוזהב הרקוע לצד הדלת. הקשתי בעדינות בדלת ומבלי להמתין לתשובה, פתחתי אותה ונכנסתי פנימה.
המקום היה ריק מרהיטים, למעט כיסא עץ חבוט ושולחן קטן ורעוע. מאחד החדרים יצאה האישה שעבדה בתור פקידת הקבלה, וכשהבחינה בי, היא נבהלה ושמטה על הרצפה את ספל התה שהחזיקה בידה. ספל התה, שריח חמים עלה ממנו, התנפץ לרסיסים, ולמרבה המזל, הוא היה ריק, וכך נחשׂכה הטרחה שבניקוי המבואה. תחילה היא ניגשה אליי לחבק אותי, וכעבור רגע בודד התרחקה ממני בסלידה וקראה לעברי בחמת זעם: "הרסת לי את החיים, הרסת לנו את החיים!" כך חזרה ואמרה שוב ושוב, ואני, עמדתי מול בחוסר אונים ובחוסר הבנה גמור. היא פרצה בבכי ושבה לחבק אותי, שאנחם אותה. מתוך יבבותיה הבנתי שבעלה, העורך הראשי, עדיין לא חזר משהייתו בעיר עכו, שהייה שהתארכה ימים רבים מעל למצופה, ושאתמול צלצל אליה מנהל ההוצאה וביקש משניהם לפנות את הדירה ולעזוב את תפקידם בהוצאה. היא הייתה נסערת מדי, ולא זכרה את הסבריו של מנהל ההוצאה לאור, למעט העובדה שהוא חזר כמה פעמים על המילה "משטרה". כעת הם מגורשים, ואין לה כל דרך ליצור קשר עם בעלה ולהודיע לו שאין לו בית לשוב אליו.
קשה לומר שנשארתי אדיש למצבה של האישה, ולמרות זאת, לא יכולתי להניח בצד את ההבטחה שהבטחתי לאשר. במשך כל אותם הרגעים שבהם חיבקתי אותה, חישבתי והרהרתי במצב וכיצד אוכל לנצלו לטובתי. ידעתי שלפני הכול, עליי להסדיר את עניין הזהות שלי, ולהרחיק
נספח: בבית החולים
הערת העורכים: טקסט קצר זה נמצא בתיקייה נפרדת, ששמה כשם הנספח – "בבית החולים". העריכות הרבות של הקובץ הקשו עלינו לקבוע מתי הוא נכתב. בתחילה הועלתה הסברה שמדראסי התחרט במהלך הכתיבה על שהותו בבית החולים, ובמקום זאת "העתיק" את דמותה של ד"ר קוך, מהאגף הפסיכיאטרי של בית החולים אל תחנת המשטרה. אולם בבדיקת רישומי עובדי המדינה בשנים 1985-1984, טווח השנים המתואר בסיפור, התגלה כי היו שתי נשים ששם משפחתן היה קוך: האחת הייתה ד"ר אלינוער קוך (1994-1934), רופאה פסיכיאטרית שעבדה בבית החולים מנדלסון, והשנייה הייתה רבקה קוך (2002-1940), קצינת משטרה שפרשה לגמלאות בדרגת פקד בשנת 1995.[1] גילוי זה טרף את הקלפים לגמרי, והשאיר על כנה את התהייה בדבר השמטתו של הפרק מהנוסח המלא של המאמר.
שבתי להכרתי בבית חולים. ראשי כאב כולו, בייחוד חלקו האחורי, שעליו נשענתי בשכיבתי במיטה. לא רק ראשי כאב, חשתי כאבים בברכיי ובזרועותיי, ובדיעבד הבנתי שהכאבים הללו נגרמו מעוצמת הנפילה, לאחר שנחבטתי בראשי. קראתי לאחת האחיות שעברו במסדרון, ואני זוכר היטב את תשובתה: "שלום אשר! ברוך השב!" ומיד לאחר מכן היא אמרה לאחת מחברותיה "אשר התעורר, תבדקי אותו?"
במאמץ שכלי רב ובעזרתם של אנשי הצוות הרפואי הצלחתי להבין מה קרה: הארנק שלי נשכח במשרד הדואר. גיליתי זאת לאחר שיצאתי ממשרד ההוצאה לאור ורציתי לקנות כרטיס לאוטובוס. בדרכי לביתי, נשדדתי, ואחד השודדים היכה אותי בראשי. כך קרה שאיבדתי את הכרתי והוטלתי על המדרכה, פלוני אלמוני שכמותי, ורק פרט מזהה אחד היה בחזקתי – השם שהודפס על קובץ הסיפורים שכתב חברי המנוח.
נשארתי לישון בבית החולים בלילה ההוא, כי גופי היה חלוש וכואב. ד"ר ברוך אמר שזאת תגובה טבעית לטראומה, ושביום המוחרת אוכל להשתחרר. למוחרת שבו אליי כוחותיי, ובשעת ביקור הרופאים, אמר לי ד"ר ברוך שאני רשאי להשתחרר לביתי. ניגשתי אל האחות לבנה, כדי להסדיר את הרישום ושאר ענייני טפסים ומנהלה שבסיומם אקבל את מכתב השחרור. האחות לבנה הייתה אישה מבוגרת וחמורת סבר, ועל פי שם משפחתה, מושאייב, הנחתי שהיא יוצאת קווקאז.
מולה הונח קלסר פתוח, שעליו נכתבו שמות המטופלים שבמחלקה. היא דפדפה לאחור ולפנים בין הדפים, והשתהתה מול אחד מהם. היא הביטה בי בחוסר אמון ואמרה במבטא כבד "יש טעות בטופס." לא השבתי אך השתדלתי שהבעת פניי תביע פליאה ותמיהה. היא המשיכה: "כתוב שאתה נולד בשנה 1883, לא הגיוני, לא הגיוני". רכנתי לפנים, וראיתי שאכן, תאריך הלידה שנכתב היה ה-3 ביולי 1883, יום הולדתו של חברי המנוח, והשם שבראש הדף היה "אשר קפקא". "יש כאן טעות, אני לא אשר קפקא" השבתי, והקפדתי שנימת קולי תישאר רגועה, כדי שלא יחשבו שהנזק לראשי חמור עד כדי אובדן הזיכרון או הזיות. לשמע הדברים התרככו פניה וצער רב ניכר בעיניה. היא הסכימה איתי, חזרה על שמי ועל מספר הזהות שאמרתי, מבלי לכתוב את הפרטים, ורגע לפני שנעלמה לתוך המשרד, הרגיעה אותי שיהיה בסדר, שאין לי סיבה לדאוג ושאמתין בחדרי, במיטה.
שבתי לחדרי ובעודי ממתין, החלטתי שכדאי להתחיל בקריאת הרומאן שחברי ביקש לפרסם, ושבגינו אני מצוי במרכזה של הפרשה התמוהה.
חלפו שעתיים וחצי, ולחדרי נכנסה רופאה נמוכה וכסופת שיער שעל אפה משקפיים עבי מסגרת ועבי עדשות. "שלום אשר" פנתה אליי בנימת דיבור רכה ונעימה, נימת דיבור שיש בה מינון לא מבוטל של התנשאות כלפי המטופל שאינו מזהה את המציאות נכוחה. גייסתי את מירב תעצומות הנפש שלי, והשבתי בנימת קול רגועה, ככל שהצלחתי: "חלה טעות, שמי אינו אשר".
הרופאה, שהכרטיס על דש בגדה נשא את השם ד"ר קוך, התעלמה מתשובתי, ובעוד עיניה נמלאו רחמים ושמחה לאיד על שמצבה טוב ממצבי שלי, היא שאלה: "מה אתה קורא?" השבתי שזהו כתב יד, שחברי אשר קפקא ביקש ממני, כמשאלה אחרונה, להוציא לאור. היא עיינה באסופת הדפים, שכללה גם את סיפוריו הקצרים שתרגמתי לעברית, הנהנה דברי הסכמה לעצמה, מלמלה מילות שבח ריקות, וכעבור כמה דפדופים, חייכה לעברי חיוך מפויס ומזויף והשיבה לידיי את הדפים. רק אז היא הציגה את עצמה ואת תפקידה – פסיכיאטרית, ואמרה שהיא נשלחה כדי להעריך את יכולותיי הקוגניטיביות, ולסייע לי במידת האפשר. מצבי היה עגום ביותר וחסר כל תקווה. כיצד אוכל לשכנע פסיכיאטרית, שללא ספק הגיעה לכאן עם הנחות יסוד שגויות לגבי מצבי, שזהותי הרשומה אינה זהותי האמיתית? עליי לנסות להרשים אותה, כדי לגייס אותה לטובתי, או אז היא תוכל לסייע לי לא רק בשחרור מבית החולים, אלא גם מול ההוצאה לאור.
אזרתי אומץ, והצגתי את עצמי באופן קוהרנטי וברור, את שמי ואת מספר הזהות שלי, והפצרתי בה לרשום את הנתונים. היא, מצידה, חייכה אליי בהבנה מלאת בוז, ובמקום לכתוב, אמרה: "אשר, אתה סובל מטראומה כתוצאה מהפגיעת ראש. אני בטוחה שעוד כמה ימי מנוחה יועילו לך לחזור לעצמך".
הרגשתי שקירות החדר סוגרים עליי, שנדונתי למאסר. ניסיתי לדבר על ליבה, אך ללא הועיל. ניצוץ של תקווה התעורר בקרבי כשביקשה לעיין בקובץ הסיפורים שהיה בחזקתי. הושטתי לה את מאגדת הדפים, והיא הבטיחה, ברכות מעושה, שמחר היא תשיב את סיפוריי.
למחרת נקראתי לחדרה של ד"ר קוך, שהיה במחלקה אחרת בבית החולים. למרבה ההפתעה, אף אחד מאנשי הצוות לא התלווה אליי כשהלכתי אליה, אבל ידעתי שאנשי כוח העזר שפגשתי בדרכי לא היו שם במקרה, אלא נשלחו לעקוב אחריי.
ד"ר קוך קיבלה את פניי באושר לעגני, דרשה בשלומי וניסתה לקשור שיחת חולין חסרת ערך. שמתי לב שהיא נמנעה מלקרוא לי בשמי, או ליתר דיוק, בשם שהיא חשבה שהוא שלי. אסופת הסיפורים הונחה על שולחנה, וניכר היה שהיא קראה בהם. "איזה מהסיפורים אתה אוהב במיוחד?" שאלה אותי בחינניות נאה ומעוררת סלידה. הסיפור שאהבתי היה "מטמורפוזה", שאותו תרגמתי "הגלגול". בסיפור קצר זה, מתעורר הפרוטגוניסט בבוקר ומגלה שהוא הפך להיות חרק ענקי, בעל תודעה אנושית וללא יכולת
[1] השתיים היו נשואות לשני אחים לבית משפחת קוך: אליהו (1989-1930) ואביגדור (1997-1938).