הקו הדק

תיאודור מדראסי

הערת העורכים: ההקלטות שתומללו להלן נמצאו בתיקייה ששמה היה "הקו הדק". למרבה הצער, מדראסי לא הותיר אחריו רשימות בנושא, אך אופיו של הראיון מלמד שהוא נועד לצורך מחקר או אולי תחקיר עיתונאי. שמו של המרואיין לא נזכר בהקלטות ולא באף מקום אחר, ויש להניח שבשל רגישות הנושא, מדראסי ביקש לשמור על חיסיון מירבי. בחרנו אפוא לכבד את בקשתו של מדראסי ולהימנע מחיפוש אחר זהותו של הדובר המרואיין.

תמלילי ההקלטות המובאים להלן תוקנו, והושמטו מהם הגמגומים וחלקי מילים. צחוק, גיחוך ושינויים באינטונציה מובאים בסוגריים עגולים. דברי המראיין מובאים בסוגריים מרובעים.

הקלטה מס' 1

טוב, מקליט? יופי. קיבלתי את הדוקטורט שלי בשנת 1998, וכמו כולם חיפשתי דרך להתקדם מהר: עוד מאמרים ועוד כינוסים, פוסט תחרותי, כדי שאוכל למצוא משרה באוניברסיטה עם תקציב מחקר ובעיקר, וזאת המטרה העיקרית, זמן למחקר.

המאמרים הראשונים היו חלקים מתוך הדוקטורט, כי זה מהיר יותר מאשר עיבוד לספר. פרסמתי חמישה מאמרים מתוך הדוקטורט בשנתיים הראשונות, וזה יפה, אבל לא מספיק רק לפרסם וצריך גם להשתתף בכינוסים. את זה לא סבלתי ואני עדיין לא סובל. בזבוז זמן משווע.

[למה? אתה יכול קצת להסביר?]

למה? כי את ההרצאות המעניינות אתה יכול לקרוא כמאמר ועל ההרצאות הלא מעניינות אתה יכול לוותר. המציגים, הרבה מהם, באים רק להציג ולא להאזין, ורבים מהמאזינים לא מבקשים באמת ללמוד או לדעת אלא מחפשים דרכים להוכיח את עצמם, שהם בקיאים בנושא ויש להם מה לומר. הכול בשביל פרסום. ואם אתה דוקטור צעיר שאתרע מזלו והמנחה שלו לא שייך לאיזו ברנז'ה, כי גם באקדמיה יש ברנז'ות וקליקות, אז אתה תהיה טרף קל לכל מיני פרופסורים שירצו לבסס דומיננטיות.

אז מהר מאוד אתה מוותר על הטיולים לחו"ל ועל המפגשים החברתיים עם כל הצביעות. ובינתיים אתה חי כמו קבצן, מחפש מלגות וקרנות מחקר, מלמד פה ושם בשכר רעב ועושה עבודות עריכה והקלדה, כי שם באמת יש כסף.

[רק עריכה והקלדה?]

כן, כן (צוחק). אף פעם לא כתבתי עבודה למישהו, והציעו לי. יושרה אקדמית עדיין תופסת אצלי (צוחק). לא חשבתי על כך בזמנו, אבל היה לי מזל שהייתי רווק. אילו הייתי בעל משפחה, הייתי קורס. או מלמד בבית ספר או משהו כזה. אני חושב שרק ב-2002 התחלתי ברצינות לחקור נושאים חדשים, כלומר כאלה שהם לא מתוך הדוקטורט.

[דיבור שלא ניתן להבין]

מה?

[דיבור שלא ניתן להבין]

אה, הדוקטורט. כן. הדוקטורט שלי עסק בדקדוק של כתובות עבריות מתקופת בית ראשון. לא משהו מזהיר וחדשני, בעיקר סיכום של כל מיני מחקרים קודמים על סמך קריאות חדשות של אותם ממצאים ישנים. צריכים גם כאלה והמנחה שלי מאוד התלהב מהרעיון של עצמו, אז ויתרתי וכתבתי את המחקר ההוא. אז כן, לימדתי קורס ורבע באוניברסיטה, מספיק טוב כדי לכתוב משהו בקורות החיים אבל בלי תקן או תנאים סוציאליים, כלומר סגל זוטר, מאלה שמפטרים בכל שנה. במקביל ערכתי עבודות. זאת הייתה עבודת פרך אבל משתלמת. לא, לא הייתי צריך ללמוד, כלומר כן, צריך ללמוד עריכה אבל לא למדתי. אתה יודע (גיחוך) אני דוקטור ללשון העברית, ורוב הלקוחות הסתפקו בזה. למדתי את כללי הפיסוק והכתיב של האקדמיה ויצאתי לדרך. סה"כ עסקתי בזה שתים עשרה או שלוש עשרה שנים – שבע שנות דוקטורט ובארבע או חמש השנים שבאו אחר כך. זאת הייתה עבודה מעניינת כי נהניתי לקרוא וללמוד נושאים אחרים ולא מוכרים: קרימינולוגיה, סוציולוגיה, חינוך וכולי. בתור מי שמבלה את רוב זמנו בפינה נידחת של מגדל השן ובקושי מכיר את האנשים מתחום הדעת שלו, עריכת העבודות הייתה בשבילי סוג של חלון הצצה לעולמות אחרים. זה באמת מרתק. אבל האהבה הגדולה שלי היא תמיד המחקר.

[למה?]

למה? קודם כול כי תמיד יש לך איזו חידה לפתור או לפחות לנסות לפתור. אבל זאת לא סתם חידה אלא חידה שאתה חושב עליה בעצמך. לפעמים אתה מחפש בכוונה חידות כאלה, אבל החידות הטובות באמת הן אלה שצצות מאליהן: אתה קורא משהו ואז אתה חושב לעצמך אולי? אתה יוצא לבדוק אם מישהו כבר כתב על ה"אולי" הזה שלך, ומקווה שלא, אבל גם אם כן, סביר להניח שמה שנכתב לא משכנע או שהתשובה טובה, אך היא מעלה שאלות אחרות של "אולי". צריך שהמילה "אולי" תהיה במירכאות, כן? כי היא לא בדיוק חלק מהמשפט. במקרים כאלה אתה מתחיל לצלול למחקר. בהתחלה אתה לומד קצת על הנושא ברמות מיקוד שונות, ובאיזשהו שלב אתה יוצא לשטח במירכאות, כלומר אתה מתחיל לבדוק את המצב בעצמך. הבדיקה מסעירה בהתחלה, הופכת למונוטונית בהמשך ולקראת הסוף היא מייגעת ומסעירה בו זמנית. מייגעת כי אתה רוצה כבר לגמור עם זה, מסעירה כי אתה מתמלא באנרגיות חדשות ורעיונות מצוינים באים דווקא בשלב הזה. אם אתה בודק שוב חלקים שכבר בדקת, אתה חווה את זה בעוצמה רבה. ההתרגשות שבהבנה החדשה ביחד עם הייסורים וחוסר האנרגיה שבחזרה על צעדיך.

העיבוד והכתיבה שלאחר מכן הם כבר טכניים ולדעתי אין כאן משהו מסעיר או מונוטוני. מבחינתי זה השלב הקצר ביותר בפרסום המאמר, חוץ מהדוקטורט. הדוקטורט היה סיוט גם בשלב הכתיבה. אתה, כשאתה כותב דוקטורט, אתה חייב לעמוד בכל מיני סטנדרטים מיושנים, כי השופטים עשויים להיות שמרניים ואתה לא רוצה להכעיס אותם. אז אתה כותב הרבה, חוזר על מה שכתבת ובמקומות שבהם אינך בטוח ובסוגריים אעיר שמצב זה הוא קטסטרופאלי בדוקטורט, כי אתה תמיד חייב תשובות, אז במקומות האלה אתה חייב לנסח את הדברים באופן כל כך מסורבל, שאף אחד לא יבין שאינך יודע או שלא ניתן להכריע באותו עניין. אבל זה בדוקטורט, והחיים שלאחר הדוקטורט יפים יותר. בתחום שלי, המחקרים גם מכניסים אותך לעולם הדמיון. אני (צוחק) מרגיש כמו ילד קטן. אני נהנה לדמיין את התקופות העתיקות, את הסיפור שמאחורי התעודה שאני חוקר והמחקר שלי הוא כמו משקפת אל העבר.

האמת? תמיד חלמתי לכתוב פרוזה ואף פעם לא הצלחתי. התירוץ הרגיל היה העדר זמן, אבל תמיד חששתי להתחיל. לא יודע למה. המחקר, כל מחקר, היה כמו כתיבת סיפור, לעיתים רקמתי עלילות שלמות על סמך הממצאים האלה. השתעשעתי במחשבה שככל שאתבגר כך אתפנה יותר ואוכל לכתוב את כל העלילות שלי, אבל זה כבר לא יקרה. לכל היותר אמסור תקצירים למישהו שיעבד אותם לרומן ויוסיף אותי ברשימת התודות בהקדמה. אני חושב שהיה זה קורט וונגוט שכתב, הוא התייחס לסיפורי מדע בדיוני, והוא כתב שהתקציר, השלד של העלילה הוא הדבר הכי מעניין בספרי מדע בדיוני. כן, זה היה קורט וונגוט, שיצר את הדמות של הסופר קילגור טראוט, כאילו סופר מדע בדיוני נידח, ווונגוט כתב בשמו תקצירים רבים לספרים כאלה. אני חושב שזה נכון גם לגבי פרוזה רגילה, לא רק מדע בדיוני. טוב, נפסיק? התעייפתי.

הקלטה מס' 2

להתחיל? טוב. כן. אז איפה הייתי?

[דיבור שלא ניתן להבין]

כן, נכון. אז אני עובד בעריכה ומלמד קורס באוניברסיטה וצריך גם לקדם מחקרים כדי שיום אחד אולי אקבל משרה רצינית יותר בשעות תקן. אני לא מצליח לקושש מלגות למחקר, ידעת שאומרים מלגות ולא מלגות? (גיחוך) זה חשוב מאוד. ככה או ככה, אף פעם לא הצלחתי. יש כאלה שכן ואני לא. אולי כי אני אשכנזי מדי, אולי כי אף פעם לא הצטיינתי וזה סוג של מעגל ואולי כי אני פשוט לא יודע מה לכתוב במכתבי התחנונים. אז הפרנסה קשה והיו ימים שחשבתי ברצינות ללמד בבית ספר. אבל זה תמיד היה המוצא האחרון ותמיד מצאתי כל מיני עבודות אחרות, שקצת ביישו את התואר אבל (צוחק) הן לא היו מורה ללשון בתיכון.

הייתה לי אז בת זוג, שחר. אני חושב שהיא אהבה את התדמית הרומנטית של איש אקדמיה אבל לא ממש הבינה את המציאות. היה לה קשה איתי, כי היא לא הבינה עד הסוף מה אני עושה ולמה אני מעדיף לעבוד ולקרוא במקום לפגוש חברים שלה, כל מיני חברי עבודה מהסוג שמצטיינים בשיחות ריקות, אבל ממש ריקות. היא עבדה בחברת תוכנה גדולה, לא זוכר איזו. העולם הרוחני שלה היה חומרני, שיגע אותה לחשוב שבנוסף למחקר אני מתעקש על עבודות עריכה ומחכה למשרת תקן באוניברסיטה, שגם שם התנאים לא משהו בהשוואה לסקטור הפרטי ולהיי טק במיוחד. אתה מבין, היא לא הבינה המון מהבחירות שלי וכמו שאמרתי (צוחק) הייתה לי בת זוג. היינו ביחד שנתיים, לא רבנו אבל היא הבינה שכדאי לסיים את זה ואני לא נלחמתי כי גם מבחינתי זאת הייתה מעמסה בסופו של דבר.

נפרדנו ביוני, אני זוכר שביולי היינו אמורים לטוס לסנקט פטרבורג כדי לראות את האוסף של פאבל איוואנוב, אחד מהמיליונרים שבנו את ההון שלהם לאחר נפילת הקומוניזם. משהו עם מסחר בביצים ובהמשך, לפחות לפי העיתונות, סחר בכלי נשק עם ממשלת מוזמביק. לפחות לא אנגולה (צוחק) כי כולם עוברים באנגולה. אנגולה היא כבר קלישאה של סחר בנשק. יש שם כל כך הרבה סוחרי נשק שאני לא מבין מה אנשים עושים באנגולה חוץ מלקנות כלי נשק (צוחק), ממה הם חיים אם הם רק קונים וקונים וקונים (מגחך).

כן, נחזור. אז שחר הפתיעה אותי כשנפרדה ממני לפני הטיסה. זה היה ב-2003 או ב-2004, מהדברים שאתה לא משאיר רישום מדויק לגבי התאריך. הביקור באוסף של איוואנוב, בשני וי"ו כן? לא לכתוב איוואנוב עם בי"ת אחרי היו"ד, הביקור לא ריגש אותי במיוחד. ניחשתי מראש מה אראה – כתובות עבריות וארמיות מתקופות שונות שהגיעו בכל מיני דרכים לידיו של אספן עם יותר מדי כסף ופחות מדי ידע שמנסה להרוויח גם מהמדע שלא נועד לשמש למטרת רווח. התערוכה הייתה במוזיאון הלאומי, כלומר לא באולם פרטי, והיה ברור שהפריטים אותנטיים, כי עברו את הבדיקות הקפדניות של האוצרים במוזיאון, ואתה מבין, במוזיאונים וכאלה מפעילים צי של מומחים שיכולים להריח זיוף מקילומטר. הפריטים האלה, איך הגיעו אליו? כמו כל אספן. הוא קונה אותם מסוחרי עתיקות, שודדי עתיקות, שודדים ששדדו סוחרי עתיקות. אנשים יכולים להיות מאוד יצירתיים ואפילו יותר יצירתיים אם מישהו מוכן לשלם מחיר גבוה לשבר של כד שנכתבו עליו שש אותיות בכתב עתיק. רוב הכתובות הן כאלה. אבל לפעמים יש גם שבע אותיות (מגחך). בכל מקרה, לוח הזמנים שלי היה צפוי. שהייה במוזיאון, צילום הכתובות, קיבלתי היתר מיוחד, עיבוד התמונות במחשבים שבמעבדות ומכיוון ששחר לא הצטרפה אליי, ידעתי שבערבים אם לא אעבוד, אצפה בסרטים ברוסית, אשתעמם ואלך לישון. שיערתי, בצדק, שאכיר חוקרים אחרים, אולי חוקרות, ונאכל פה ושם ארוחות ערב משותפות. ביקורים כאלה נמשכים בדרך כלל שבועיים, פחות או יותר, ולא קל להיות לבד כל הזמן, אפילו בשביל מישהו כמוני (מגחך).

רק כשחזרתי ארצה וניתחתי את התמונות בבית הבחנתי שבאחת הכתובות שצילמתי, דווקא אחת עם יותר משש אותיות, האות יו"ד הייתה קצרה מדי. המילה מדי (מגחך) תהיה מובנת למי שבתחום, אז תבין שהאות יו"ד הייתה כמו יתר האותיות, והחלה להתקצר בשלב מאוחר מאוד בהתפתחות הכתב. אז מה בעצם גיליתי?

[מה?]

גיליתי זיוף. מישהו התרשל, אולי מישהו שמכיר את הכתב הארמי המאוחר והושפע ממנו, ומישהו אחר התרשל כשלא גילה את זה ואישר לתצוגה. הדבר הראשון שעשיתי, כמו כל חוקר, היה חיפוש אחר כל המאמרים שנכתבו על אוסף איוואנוב, כי הנחתי שמישהו כבר ראה משהו דומה. זה מאוד יומרני להניח שדווקא בחלקך תיפול הזכות לגלות משהו כזה, במיוחד כשיש כל כך הרבה חוקרים מעולים בתחום, ואני עדיין צעיר. אבל לא מצאתי. כל החוקרים התייחסו לאוסף הכתובות הזה, שכלל שברי כדים, חותמות, שברי מצבות ועוד כאלה, והתייחסו אל כל הפריטים כאל מקשה אחת וכך ניתחו אותו. כולם, כנראה, הניחו, כמוני, שאם האוסף במוזיאון, סימן שהוא מהימן.

הדילמה שלי לא הייתה ארוכה. נועצתי במנחה שלי מהדוקטורט והוא עודד אותי לכתוב על זה ולפרסם מאמר. אז פרסמתי והמאמר היה סנסציה, באופן יחסי למאמר בתחום. טוב, אולי לא ממש סנסציה (מגחך), אבל לא יכלו להתעלם ממני. התחילו להזמין אותי להרצות בכינוסים ומה שנקרא ציטטו אותי, כלומר התייחסו לשיטת המחקר שלי בכל מיני מאמרים אחרים, והכול בזכות המאמר האחד ההוא, שאפילו לא היה ארוך.

אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני עושה משהו חשוב באמת, מעבר לעצמי. ואפשר לנסח את זה אחרת, זה העצים לי את האגו. היום אני יודע שנעשיתי שחצן ולא כל כך נחמד בתקופה ההיא. אני לא יודע אם נשרפו גשרים אבל בהחלט התנהגתי, לא הייתי האדם שרוצים להיות בחברתו, וזה גם לא שירת אותי בשום אופן. סתם. סתם. קצת חבל לי על זה. נפסיק בבקשה.

הקלטה מס' 3

למה אני לא מספר על המשפחה שלי? קודם כל כי אתה יודע, וחוץ מזה כי הם לא רלוונטיים לסיפור, כי זה לא ממש ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה.

[דיבור שלא ניתן להבין]

בקצרה? יש לי אישה ושלושה בנים. האמצעי לא מדבר איתי כבר כמה שנים בגלל הסיפור עם המגילה מפקיסטן, הבכור והצעיר בסדר גמור. לבכור יש משפחה, ארבעה ילדים, והצעיר עוד מעט מסיים תואר שני בפיזיקה באוניברסיטה העברית. האמצעי סיים תואר שני בהיסטוריה והוא מורה בתיכון ועושה או עשה עוד כל מיני דברים, אף פעם לא הצלחתי לעקוב.

איפה היינו?

[המאמר על הכתובת מהאוסף ההוא]

כן, נכון. המאמר שלי על איוואנוב 41…

[דיבור שלא ניתן להבין]

כן, הכתובת המזויפת שגיליתי. במחקר נותנים לפריטים מסוימים קוד, שבדרך כלל הוא האוסף או ספרייה או מוזיאון ומספר, אז איוואנוב 41 היה הפריט שגיליתי שהוא מזויף. בעקבות התגלית החלטתי לבחון עוד כתובות מהאוסף של איוואנוב, ובמשך כמה חודשים חקרתי את כל הפריטים שלו שמוצגים במוזיאונים ובספריות ברחבי העולם. קיבלתי צילומים מפורטים ואיכותיים מאלה שצילמתי בעצמי. מדובר במאה חמישים ושניים פריטים שונים, מהמאה השמינית לפני הספירה ועד למאה השנייה לפני הספירה, ולא רק בעברית ובארמית ולא רק מהארץ, אלא גם כמה שנכתבו בפניקית, במואבית ובעוד כמה שפות שהיו אופנתיות אז. יש בין הכתובות האלה שברי חרסים, שעליהם נכתבו רשימות קצרות, יש לוחות גדולים יותר של מצבות ויש חותמים זעירים. בכל אלה מצאתי רק כתובת נוספת אחת, גם כן מסנקט פטרבורג, זה היה אוסטרקון, כלומר חרס של כד, שחשדתי בו שהוא מזויף. מה היה שם? הייתה מילה שלא התאימה לתקופה, מילה שהתאימה לתקופה מאוחרת יותר. כלומר, אפשר לחשוב שיש פה תיעוד קדום למילה שאחר כך תתאים, אבל ההקשר לא הסתדר עם ההשערה הזאת. פה כבר חשדתי כי כאמור כשהפריטים מוצגים במוזיאון הם אמורים לעבור ביקורת דקדקנית אז איך זה ייתכן שאותם מומחים פספסו פעמיים? הם אמורים להיות עוד יותר זהירים כשמדובר באספן פרטי שקונה את הפריטים מסוחרים, בניגוד, למשל, לפריטים מחפירות ארכיאולוגיות מסודרות. אתה לא מבין כמה זיופים יש וכמה חוקרים טובים מבלים שעות באוספים פרטיים כדי לגלות שפרט מסוים הוא זיוף, מתוחכם יותר או פחות. ברור לך שהאספנים עצמם אינם שבעי רצון. יש כאלה שמאשימים אפילו את החוקרים (מגחך) אבל הרוב שקולים יותר ומבינים שאלה הסיכונים בשוק העתיקות. אגב חשבת פעם למה אומרים שווקים ולא שוקים, אבל כן אומרים שוקי עתיקות ולא שווקי עתיקות? טוב, זה לא חשוב עכשיו.

בכל אופן, החלטתי לכתוב לאיוואנוב, האספן, להודיע לו שמשהו אצלו במערכת לא עובד טוב, כי כבר יש שתי בעיות, ואלה בעיות שמצאתי במקום אחד. יש לו אוספים נוספים ולך תדע מה יש שם. לא אכחיש שהייתה לי איזו תקווה, אולי ילדותית, שהוא יחליט להעסיק אותי בצוות המומחים שלו, והנחתי שהוא ישלם ביד רחבה.

במשך ארבעה ימים ניסיתי למצוא דרך להגיע אליו. עברתי מעוזרת לעוזרת למנהלת לשכה, כולן נשים, לעוזרת אחרת, אף אחת לא ממש הבינה מה אני רוצה ולכן טרטרו אותי לפה ולשם. בסוף כתבה לי אחת העוזרות שהיא תעביר את המכתב שלי לאיוואנוב. הללויה. אני זוכר שחיכיתי יום, יומיים, שבוע, חודש ולא קיבלתי כל מענה. בסופו של דבר החיים ממשיכים, אז המשכתי בענייניי, והיה לי מה לעשות. תמיד יש מה לעשות. כתבתי איזה מאמר על כמה כתובות אחרות, מסוג המאמרים שאין בהם חידושים, מאלה שחוזרים על המסקנות הקודמות, פחות או יותר כמו הדוקטורט שלי, וזה לא פלא שהוא נדחה. אילו הייתי מוציא ספר זה היה הספר המשעמם ביותר. בלי אף תובנה, גילוי או חידוש (צוחק) רק חזרות שוב ושוב על אותן מסקנות. אל תבין לא נכון, אני באמת אוהב לחקור, אבל כשאתה נמדד בפרסומים, כלומר כשמספר הפרסומים הוא זה שקובע את עתידך ולא התוכן שלהם, אז אתה הופך להיות גרפומן, העיקר שיתפרסם משהו, העיקר להציג באיזה כינוס, העיקר שמישהו יכיר אותך ואולי אצליח סוף סוף לקבל משרת תקן ולא סתם סגל זוטר.

העולם האקדמי הוא עולם קשה מאוד. בכל אחד אחד מאלה שבסגל הזוטר מקנן חלום, אולי מקונן חלום (צוחק), סתם, מקנן, כמו החלום האמריקאי, אצמח מלמטה, אבנה את עצמי בעבודה קשה ואהיה מיליונר, או באקדמיה, אהיה מרצה מן המניין. אבל למעשה המציאות דומה יותר למצב באנגליה הוויקטוריאנית, אדונים ומשרתים. המשרתים הם הסגל הזוטר שיכולים לשמור אמונים לאוניברסיטה עשר, עשרים ושלושים שנה, למרות התנאים הגרועים ושהם מפוטרים כל כמה זמן, וזה עצוב. וכשמישהו מהסגל הזוטר בכל זאת מצליח להיכנס לסגל הבכיר, וזה פעמים רבות נראה יותר כמו הגרלה מאשר בחירה מושכלת, אז אותו בר מזל מתכחש לחלוטין לעברו עד כדי התנכלות לחברי סגל זוטר אחרים, מאחורי הגב כמובן. אולי כי הבכירים החדשים חוששים למעמדם ועייפים מהתחרות, לכן הם מנסים למנוע את הרחבת המעגל.

[דיבור שלא ניתן להבין]

כן, בכל אופן, קיבלתי תשובה מאיוואנוב אחרי חודשיים. לא בדיוק תשובה אלא קביעה מאחת העוזרות שלו שהוא יגיע לארץ בינואר ומעוניין לפגוש אותי. קיבלתי תאריך, שעה ומקום, הסוויטה שלו במלון בתל-אביב, והתבקשתי לאשר. ובזה נסיים להיום כי התעייפתי.

הקלטה מס' 4

איפה היינו? אה, כן, בפגישה עם איוואנוב. פגישה מעניינת מאוד. הוא היה איש מאוד חריף, מאוד ממולח, וראית כל הזמן שהוא חושב ומתכנן. הוא בדק אותי, בחן אותי. שאל על הדוקטורט, על המחקרים, איך גיליתי את הזיוף הראשון, למה לא פניתי אליו לפני הפרסום, למה כן פניתי לאחר הזיוף השני, כאלה. אחר כך שאל לגבי התעסוקה שלי, גישש, והבנתי שבסוף החקירה תגיע הצעה כלשהי. בינתיים הוא הסביר שהאוספים שלו, הוא מביא את הפריטים מכל מיני סוחרי עתיקות, ו… אני לא אשכח איך הוא אמר את זה, במבטא רוסי כבד, They sell you all sorta things. זה זכור לי כי הוא התעקש לומר sorta והמילה הזו הייתה מנותקת מהסיטואציה ומההקשר, הכול רשמי ומוקפד ופתאום המילה הזאת (צוחק), לא קשור. בקיצור, הוא אמר לי שמאוד התרשם ממני ומהעבודה שלי, והציע לי לעבוד אצלו על תקן יועץ פילולוגי פליאוגרפי, זה שבוחן כל פריט שהוא קונה או לפני שהוא קונה, לבדוק אם הוא אותנטי או מזויף, מהבחינה הפליאוגרפית והלשונית, כלומר צורת הכתיבה והתוכן. אני הייתי אמור  להיות הראשון שמקבל את הפריט, ואחרי הבדיקה שלי הייתי מעביר למעבדה שמריצה סדרת בדיקות כמו פחמן 14, מקור החומרים, פאטינה, כלומר, הציפוי שמכסה חומרים אורגניים וכולי.

[קצת מהר לא? הוא פגש אותך פעם אחת וכבר הפקיד אותך בתור יועץ?]

כן, אתה צודק. אני מודה שלא חשבתי על זה בהתחלה. אתה צריך להבין שהם, המיליונרים האלה, הם עושים את המחקר שלהם. אם אתה מגיע לפגוש אותם, זה אומר שהם כבר החליטו להעסיק אותך. אבל נכון, זה בהחלט נראה כמו הבעת אמון מהירה מאוד, אפילו פזיזה, עד שאתה מבין את המערכת באמת.

התפקיד הזה היה בדיוק מה שהייתי צריך: הייתה לי גישה חופשית לכל האוספים שלו שנכתבו בשפות שמיות, גם לפריטים שלא נחקרו, חלק לא היו נגישים מכל מיני סיבות ואחרים היו חדשים. זה היה נהדר. בשנתיים הראשונות טסתי לסנט פטרבורג כל חודשיים בערך, לשבועיים בכל פעם, ומהר מאוד עזבתי את כל העיסוקים האחרים שלי. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בהרבה שנים שקיבלתי משכורת ממקום אחד, ועוד איזו משכורת. סוף סוף יכולתי לפנות זמן למחקר, ולא סתם, אלא העבודה שלי הייתה הבסיס למחקרים שהתכוונתי לפרסם. אני חושב שאת המאמר האחרון מהטיוטות האלה שהכנתי אז פרסמתי לפני עשר שנים, רק שתבין כמה חומר היה לי, והאוסף גם גדל, כי אם אתה במזרח התיכון, כמעט בכל מקום שתחפור תמצא משהו בארמית מאיזו תקופה. התחלתי לפרסם מאמרים בכתבי עת נחשבים, לא כל מיני כתבי עת פנימיים של מכללות ושל פסבדו אגודות, ולא הרבה זמן אחר כך, אולי שנתיים, קיבלתי שעות תקן באוניברסיטה.

[בתל-אביב?]

כן, כן, תל אביב. אלא מה.

[דיבור שלא ניתן להבין]

כן, הייתי נשוי, התחתנתי שנה וחצי לפני כן, אני זוכר כי בוועדת הקבלה נשאלתי כמה זמן אני נשוי והשבתי שנה. חצי שנה אחר כך נפתחה, כרגיל, שנת הלימודים. לא לימדתי קורסים מסעירים, רק לתואר ראשון, בי איי – בלי אנגלית (צוחק) אלה ראשי התיבות. אז קיבלתי קורס אחד על כתובות ועוד שני קורסי מבוא משעממים, וזה בסדר. הגיע לסטודנטים שלי ללמוד קורסים משעממים, כי רובם היו מאלה שרק מחפשים קיצורי דרך. אני לא מורה ואין לי כוח לעניינים האלה. רוצים לרמות? בסדר, רק אל תתנו לי לתפוס אתכם, וזה קשה, כי אני פילולוג. מצאתם קיצור דרך? יופי, בהצלחה. ממילא אף אחד לא ממש זוכר מה שלמד בשנתיים הראשונות לתואר, ככה שזה לא ממש משנה אם הלכו בדרך הקצרה או הארוכה. מי שצריך לדעת את הנושאים האלה, יידרש ללמוד אותם מחדש ובעצמו. בחופשות הסמסטר טסתי לרוסיה, לפעמים לבד, לפעמים עם המשפחה, אף פעם לא על חשבוני. תמיד על חשבון איוואנוב. החיסרון היחיד היה ההתעסקות עם הקבלות ומס הכנסה, אבל הרווחתי מספיק כדי שאוכל להעביר הכול לרואה חשבון ושיפטור אותי מכל העסק, תרתי משמע (צוחק).

בדרך כלל הייתי פוגש את איוואנוב, בהתחלה במשרד שלו, ובהמשך גם היה מזמין אותי אליו הביתה לארוחות ערב, אבל זה אחרי שנעשינו מיודדים, ולקח זמן. הבית שלו, למעשה אחוזה, זה דבר מדהים בגודלו. אני לא מתרשם מיצירות האמנות, מהנברשות, מהווילונות, מהשטיחים שנועדו להרשים. היו יצירות יפות, בעיקר אהבתי את הפורטרטים מהמאה ה-18, אבל הייתה תחושה כזו, מה אגיד, זה סתם. זה ריק. הבית עצמו עצום, ואפשר לראות את כולו רק אם אתה בחוץ. בפנים, מטבע הדברים, אי אפשר לשוטט כאוות נפשך. ואם בכל זאת תלך לאיבוד? אתה יודע, אפשר לדמיין, כמו בסרטים, שהולכים ומשוטטים בין החדרים, במסדרון האחורי ומגלים חדר סודי עם אוצרות או סודות אפלים וכאלה, אבל במציאות אתה לא יכול. אתה מקבל בכניסה לאחוזה כרטיס מגנטי מיוחד, אישור כניסה שעליך להעביר מול סורק אלקטרוני שנמצא בכניסה לכל חדר. אני מאמין שלאיוואנוב וליקטרינה יש מרחב בטוח משל עצמם. האורחים יכולים, או יותר נכון, מורשים להיכנס לחדר האוכל, לאולם המבואה, ויש גם החרגות, למשל אני יכולתי להיכנס גם לחדר העבודה שלו ולאולם האוספים, גם כדי לראות מוצגים שלא היו מתחום המחקר שלי, למשל מפות עתיקות, כתבי יד מאוירים ביוונית, מאלה שהועתקו במנזרים, ואיורים שהביאו הספרדים ממרכז אמריקה ועוד כאלה. אני חושב שהפגישה שמעניינת אותך היא זו שהובילה למגילה מפקיסטן, נכון (מגחך)?

[דיבור שלא ניתן להבין]

בסדר, אני לא זוכר מתי זה היה בדיוק, אבל באחת הנסיעות שלי בקיץ נסעתי לבד. אילן כבר היה בן שלוש או משהו כזה, ועומר היה ממש תינוק, אולי חצי שנה, אחרי החודשים הקשים. אני לא זוכר איך השיחה התחילה, אבל עלה העניין של הכתובות המזויפות שעליתי עליהן. שתבין, לא דיברנו על זיופים מאז שהתחלתי לעבוד אצלו, כי ידעתי שהוא סומך עליי שאמנע מזיופים להגיע אליו. אז הנושא עלה ואני צחקתי ואמרתי שאלה זיופים לא מתוחכמים, כי הם היו ברורים מדי. צחקנו ואיוואנוב שאל אותי משהו שאילו הייתי לוקח את הכתובת במכונת זמן למאה השמינית לפני הספירה, האמת, הוא אמר למאה השישית, ותיקנתי אותו, כי כמו שאמרתי, הוא לא ממש הבין מה יש לו ולא הייתי בטוח שהוא באמת התעניין, אז במאה השמינית לפני הספירה, אם הייתי מראה את הכתובת לאדם ברחוב, הוא היה שם לב לטעות? אמרתי שברור שהוא היה מבחין בטעות ההיא. ואז הוא המשיך ושאל – אם היית חוזר אחורה בזמן, אתה חושב שהיית יכול לכתוב טקסטים כאלה או להכין חותמים שהיו נראים אותנטיים למי שחי באותה תקופה? הוא שאל את זה באנגלית שלו, עם המבטא הרוסי (צוחק) והסלנג של שכונות העוני בארצות הברית, וזה תמיד מצחיק אותי. אמרתי שבעיקרון כן, אבל זה תלוי בדיאלקט, כלומר, אם זה יהיה דיאלקט שאני מכיר אז בוודאי, בלי בעיה. אני זוכר שחייכתי כי לא הבנתי את ההקשר, אבל איוואנוב פתאום נעשה מהורהר. הוא שאל אותי, וזה ציטוט לא כל כך מדויק, רק כדי שתבין את האנגלית שלו an suppose a schola sees that  inscription, won't he consida that to be legit?.

המילה legit היא סלנג של עבריינים למשהו חוקי, כן? אתה מבין כמה הדיבור האנגלי שלו היה מגוחך? בכל מקרה, בשלב הזה כבר הבנתי, ולקח לי קצת זמן להבין שהוא רוצה משהו. אז שאלתי באופן העקיף הישיר ביותר שהצלחתי לחשוב עליו – יש לך מכונת זמן? הוא צחק צחוק מאולץ ואמר לי sorta. זאת הייתה ההתחלה של התפקיד השני, הלא רשמי שלי.

[דיבור שלא ניתן להבין].

כן, בוודאי. איוואנוב הבין שאמנם הכתובות באוסף שלו עתיקות, אבל אין להן ערך מדעי רב, כמו שכבר סיפרתי לך, כי הרוב מאשרות את מה שהיה ידוע. אם יהיה לו באוסף משהו מיוחד, זה גם יוסיף יוקרה לאוסף שלו, ויוקרה לו, לאיוואנוב, וגם ייתן לו הכנסה צנועה, לא שהוא צריך יותר מדי, אבל האוסף יוצג ביותר תערוכות וכאלה. ואם ירצה למכור את הפריט, אז ברור שפריט נדיר יקר יותר מפריט נפוץ, והוא בסך הכול איש עסקים. במעבדה שלו יש כבר ציוד מתקדם, כל מיני חומרים ותנורים מיוחדים ליצירת פאטינה, ואת חומרי הגלם אפשר להשיג בקלות, בעיקר שברי חרסים אבל גם אבנים של מצבות ולוחות אחרים. אתה פשוט לוקח מאתרים ארכיאולוגיים שמתאימים לתקופה של הפריט שאתה רוצה לזייף, ויש מספיק אתרים ארכיאולוגיים בכל מיני מקומות שאתה אפילו לא צריך לשחד יותר מדי כדי שיאפשרו לך לבוא עם משאית ולהעמיס מה שאתה מוצא. זה השלב הראשון, לעבור את בדיקת פחמן 14, הבדיקה הרדיואקטיבית ההיא שקובעת מהו הגיל של כל מיני אבנים. הציפוי הטבעי שנוצר במהלך השנים, זה הפאטינה, ובמקור זאת ההתחמצנות על ברזל, אבל המושג פאטינה הפך להיות השם הכללי לציפויים מכל מיני סוגים. בקיצור, את הפאטינה אפשר ליצור עם כל מיני חומרים כימיים, ואי אפשר לדעת אם הפאטינה שלך היא בת שנתיים או בת אלף שנים. ואיך כתבו על לוחות? דיו ולפעמים בחריטות או הטבעות. חריטות והטבעות זה קל, כי אתה חורט או מטביע וכשאתה מכסה בפאטינה, אין שרידים ואי אפשר לעלות על זה, אבל דיו זה סיפור אחר. אתה יכול להבחין בין סוגים שונים של דיו, אבל לא יכול לקבוע גיל של דיו. הדיו היא לא משהו אחיד, בכל מקום ובכל תקופה השתמשו בחומרים אחרים. היופי הוא שעד היום אי אפשר לדעת אם שמן הזית שהשתמשו בו הגיע מיוון או מעיראק, ובעצם אפשר רק לדעת מה היו הרכיבים, וגם זה לא בוודאות רבה. אז בכימיה, ואני חכם מאוד קטן בנושא, אם אתה כימאי, אתה מנסה ליצור משהו שדומה למה שהיה בסביבה, עד שאתה מגיע להרכב כימי מסוים שמזכיר אותו. שוב, היו כל כך הרבה הבדלים, ואתה מבין, אם אתה משתמש בשיטות המסורתיות להכנת דיו, אי אפשר להבחין, לפחות היום. אז המעבדה הייתה אחראית על הביצוע, והיה שם טכנאי אחד שהתפקיד שלו היה בסוף להעביר את מה שתכננתי אל המשטח. זה היה מיכאל, מישה, בחור, כבר לא בחור, אבל אדם שהוא באמת רב אמן. יש לו ידיים, כל דבר שהוא נוגע בו הוא יצירת אומנות. ואני לא מגזים. הוא גם היה יסודי והיה צריך להתאמן על כל מה שתכננתי, כי אין מאגר אינסופי של חומרי גלם, וכדאי לא להרוס את האבנים ואת החרסים על אימונים. ועם כל זה, הכיתובים עצמם הם שלי. אני הייתי האחראי על הכתב ועל התוכן, ופירוש הדבר שהייתי זה שקובע גם את הגיל של הכתובת. לפי ההחלטה שלי הבחורים במעבדה היו מוצאים את חומרי הגלם.

סוכם שאקבל על העבודה שלי שעות ייעוץ נוספות, אבל לא חתמנו או משהו, אפשר להבין למה. מה שכן, הבהרתי כמה עניינים. קודם כל, שאקבל זכות ראשונים, כמו עכשיו, לפרסם מאמרים של המחקרים שלי על הכתובות. דבר שני, קבעתי שיהיה צורך לפרסם גם זיופים מזויפים ואפילו עדיף שיהיו יותר זיופים מאשר כתובות אותנטיות. ככה נחזק את האותנטיות ונוריד חשד. ואת הזיופים אגלה בעצמי ואפרסם אותם במאמרים. הרעיון היה לקנות לעצמי שם של מומחה, וככל שאצוד יותר זיופים, כך תגדל המהימנות של הפריטים האחרים. פסיכולוגיה פשוטה. זה ווין ווין סיטואיישן, הוא מרוויח ואני מרוויח. ובמקום שבו הייתי, יכולתי רק להרוויח, לא להפסיד יותר מדי. בסדר. איני יכול עוד (צוחק).

הקלטה מס' 5

כן, אני זוכר. כן. אז התחלנו. קודם התחלתי בהכנת הזיופים. הכנתי סקיצות לעשרה או לחמישה עשר זיופים.

[דיבור שלא ניתן להבין]

אה, כן, בוודאי. הזיוף, גם אם הוא נועד להתגלות, הוא צריך להיות טוב. ובטוב אני מתכוון לטבעי (צוחק). כנראה שזה לא לגמרי טבעי. אתה צריך להבין שפילולוגים מתפרנסים מטעויות, גם כשהן אותנטיות של מי שהעתיק או כתב את הטקסט, מה שנקרא שגיאות כתיב, וגם כשהן של הזייפנים. כמו האות יו"ד שהייתה קטנה מדי או מילה שיש לה כמה משמעויות ובטקסט היא מופיעה במשמעות מתקופה מאוחרת. קח למשל את המילה מגניב, מילה שהייתה פופולארית מאוד בצעירותי, ולמרבה הפלא החזיקה מעמד הרבה שנים. אז המגניב החלה בשנות התשעים במאה הקודמת כמילת התפעלות. יופי. עד אז היא רווחה כפועל, כלומר האיש מגניב לחם לעיר הנצורה. נניח שנמצא פתאום טקסט שהאספן טוען שהוא מתקופת קום המדינה, ובטקסט ההוא, אנחנו בעתיד הרחוק, כן?, בטקסט ההוא המילה מגניב תהיה כמילת התפעלות. אז זה לא מתאים וזה ברור וזה זיוף. יופי לנו. עכשיו תדמיין מה יידרש מחוקר בעוד נניח אלף שנים. תיארוך פחמן 14, אותה בדיקה רדיואקטיבית אינו מדויק ברמה של שנה אלא בתקופה, ונכון שמקום המדינה ועד שהמילה מגניב הופיעה חלפו ארבעים ומשהו שנים, אבל זה בטווח טעות הדגימה. אז בדיקה כזאת לא תעזור. מה כן? ניתוח של כל המילים בטקסט בהקשר שלהן. אם נמצא עוד מילים או צורות שהיו נפוצות בתקופת קום המדינה, אז המילה מגניב תיתקע לנו כמו עצם בגרון. אבל עד לעצם יש עבודה רבה.

כשמכינים זיוף אתה לא רוצה למשוך יותר מדי תשומת לב. אז לא כדאי להכין, בדרך כלל, מגילה או מצבה אדירה, כי יש יותר מילים ויותר מקום לטעויות, וגם אתה רוצה שהדיון המדעי יתמקד בפרשנות שלך ולא במהימנות. אז כדאי להכין חרס, שבר מתוך כתובת, כמה מילים וזהו. עכשיו, מכיוון שאני אמור לבסס את עצמי כפליאוגרף, ומכיוון שידוע שאני כבר עובד אצל איוואנוב, אז הזיופים לא יכולים להגיע ממנו. הרי אני אמור להיות זה שמאתר אותם. איוואנוב אמור לקנות אותם מאחרים, וכדי שיקנה אותם, הם צריכים להגיע אל אותם אחרים. פה איוואנוב מאוד יצירתי. דרך מכרים של מכרים של מכרים, שכל אחד מהם מקבל עמלה, הזיופים יימכרו לסוחרי עתיקות, ויוצגו כאותנטיים. איך? חתום עליהם איזה דוקטור, מומחה למשהו, שמאשר שהם נמצאו בחפירה מסודרת או בחפירה לא מסודרת ושהם מקוריים. והדוקטור הזה הוא אני (צוחק). את הניתוח הפליאוגרפי שהמוכיח שהזיוף הוא אותנטי אני הכנתי, אבל כדי למנוע מצב שבו יזוהה סגנון הכתיבה שלי, סיכמתי את הדברים באנגלית. הסיכום הועבר לתרגום לרוסית, לאוקראינית ולפעמים תורגם בחזרה לאנגלית. יש הרבה דוקטורים פיקטיביים, וסמוך עליי, אף אחד לא ממש בודק.

נו, אז כמו שאמרתי, הכנתי כמה זיופים מזויפים, הרוב היו זיופים באותיות – גודל, זווית, צורה שאינה מותאמת לתקופה, סידור המילים על פני הכתובת, וגם שמות של דמויות מפורסמות. הזיופים שבהם נכתבו שמות של דמויות מהתנ"ך או דמויות היסטוריות אחרות הם זיופים שמתחננים שמישהו יגלה שהם מזויפים. תוך כדי כך, כל הזמן חשבתי על הכתובת האותנטית שאכין, שהיא תצא מהאוסף של איוואנוב, ולא מבחוץ. העליתי כל מיני רעיונות, ופה אתה צריך להבין שהשמיים הם הגבול, כמעט. רציתי להמציא משהו בעל ערך מחקרי, לא עוד לוח קבורה או חרס עם שמות לא מוכרים שהטקסט בו נכתב כבר מאות פעמים במקומות אחרים. זאת הייתה אמורה להיות ממש יצירה, אומנות, וצריך לחשוב על הכול: תוכן כללי, אותיות, צורה ובעיקר חידוש מחקרי. יש אינספור חידות ובעיות חסרות פתרון במחקר הפילולוגי, והחוכמה היא ליצור את הפריט המהימן ביותר, כזה שלא פומפוזי מדי, לא מושך תשומת לב, משהו שרק עין חדה יכולה להבחין בו. חשבתי עד לרמת סימני המחיקה וזווית הכתיבה של הסופר. ושוב, זה נמשך זמן רב. אל תשכח שבמקביל לימדתי באוניברסיטה ועדיין הייתי היועץ באוסף של איוואנוב, והייתה לי עבודה.

הזיוף הראשון שהכנתי היה משהו קלאסי. זה היה חותם שנשא את הכתובת "לשלמה", תשים את השם במירכאות, כן?, והחותם הזה, כמו חותמת שהייתה למלכים ולאנשים בכירים, כאילו יוחס לשלמה המלך. את העיטור לחותם העתקתי מחותם אחר שנמצא בירושלים מהמאה השישית לפנה"ס, והאותיות היו כמו שעטנז של אותיות עבריות מהמאה השמינית לפנה"ס ומסוף המאה השביעית לפנה"ס. אין כמעט כתובות עבריות מתקופות קדומות יותר, אבל הכרוניקה מתארכת את שלמה המלך, אם היה קיים, למאה התשיעית לפנה"ס. חשוב שיהיה כתוב "לשלמה" בלי האות וי"ו אחרי הלמ"ד, כי כמעט ולא כתבו אימות קריאה באמצע מילים בתקופה ההיא. הסיפור היה שהחותם נמצא בחפירות של הוואקף בתחילת שנות האלפיים, נשמר אצל אחד מצוות העבודות וכשהוא נפטר, אחד הילדים מצא את החותם ומכר אותו לסוחר עתיקות ומשם הגיע לאחד האספנים. לחותם נלווה דו"ח של אחד המומחים הפיקטיביים שהוכיח מעל לכל ספק שהחותם אותנטי ושהאותיות מייצגות תקופת מעבר בין המאה השמינית למאה השביעית לפני הספירה. הקהילה המדעית רעשה, אבל החותם עצמו לא נחשף לציבור מייד, רק תוכנו והעתק של האותיות.

איוואנוב שלח אותי לחקור את החותם כדי לבדוק אם לרכוש אותו, כלומר, זה היה התירוץ שלי להיות הראשון שפרסם את החותם במלואו. במחקר שפרסמתי שנה אחר כך עמדתי על כל הקשיים שמצאתי בחותם ופקפקתי באותנטיות שלו. כמה חוקרים בדקו אותו אחריי, ככה זה היה תמיד, וזה היתרון בזכות ראשונים, ולא הייתה להם ברירה אלא לצטט אותי ולהוסיף עוד פרט שולי או שניים שבכוונה לא ציינתי במחקר הראשוני. אתה מבין, אסור לחשוף הכול.

בכלל, תגליות עם שמות מקראיים, בגלל המורכבות ההיסטורית, תמיד יעוררו דיונים ומחקרים, ויותר מדענים ירצו להוכיח אותנטיות או זיוף. שלמה המלך, במקרה הזה, היה פיתיון קל מדי, ולכן בשני הזיופים הבאים רק התמקדתי בכתב. בזיוף הראשון הוספתי אם קריאה וי"ו במקום האות ה"א במילה "שלו", שים את המילה במירכאות, כן, כלומר צריך היה להיות שי"ן למ"ד ה"א אבל נכתב שי"ן, למ"ד, וי"ו, וזה חריג מאוד בכתובות על חרסים מהתקופה הקדומה. בכתובת השנייה שיניתי מעט את הזווית של האות מ"ם, כלומר השכבתי אותה. התוכן של הזיופים האלה לא חשוב ולא נועד להיות מרתק. אחד מהם היה רשימת סחורות שהתקבלו במצודה כלשהי, כמו החרסים שנמצאו בשומרון, והקפדתי על השמות כמו בחרסי שומרון כדי שייכתב כך בדו"ח. הזיוף השני דמה בתוכנו לחרסי ערד, שם נמצאו מכתבים שהעביר פקיד אחד לפקיד בכיר ממנו, אבל בחרס שלי לא שרד מלל רב מדי.

[מה לגבי הבדיקות?]

איזה בדיקות?

[פחמן 14]

מה הבעיה?

[דיבור שלא ניתן להבין]

בסדר, טוב. לא דאגתי מהבדיקות האלה. הבדיקה, כמו שהסברתי, מתאימה לחומרים אורגניים ולא לדיו, והמומחים של איאוונוב מצאו שברי כדים, או מצאו כדים והפכו אותם לשברי כדים, בכל מקרה, הם היו אחראיים להשתמש בחומרים מהתקופה המתאימה.

את הזיוף הראשון חשפתי בשנת 2010 ושנתיים אחר כך את הזיוף השני. במקביל עבדתי כבר על היצירה הראשונה שלי, שאותה התכוונתי לחשוף בסוף שנת 2013, אבל זה בפעם הבאה. תפסיק בבקשה את ההקלטה.

הקלטה מס' 6

מה? כן, הזיוף האותנטי. זהו. אני חושב שכבר אמרתי לך שפעם רציתי להיות סופר או תסריטאי או משהו, סיפרתי, נכון? כן, אני חוזר על עצמי לפעמים. קיבלתי מאיוואנוב הזדמנות נדירה ואני לא מאמין שרבים היו מסרבים לה, לפחות אם היו כנים עם עצמם. איוואנוב רק רצה להרוויח כסף, אבל בשבילי, אני קיבלתי אפשרות להמציא עולמות, לברוא אנשים וביוגרפיות שלמות, להבין את העברית ולקפל הכול, כמו שירה, בשבע או שמונה מילים, ובשונה ממאות אלפי הסופרים המשוועים לקוראים, אני ידעתי שיהיה לי קהל, ואם הסיפור שלי יהיה טוב אז הם יאמינו, יתרגשו, ידברו עליו, יחשבו עליו וינסו לפרש אותו. כן, כן, אני יודע, הונאה, שקר, כל המילים האלה והצקצוקים וההטפות, אבל לא באמת נגרם נזק, אם האנשים יודעים למתוח את הקו כמו שצריך. אני לא מבין את אלה שלא מצליחים. למשל היה פעם בלשן גדול באוניברסיטה העברית, הוא היה גאון, והוא כתב ביקורת מאוד בוטה על מחקר של בלשן אחר, והשניים נעשו יריבים מרים. ולמה? המסקנות של השני ודרך הבדיקה שלו לא מצאו חן בעיני הראשון. נכון, הראשון צדק, כי הוא כמעט תמיד צדק, אבל זה מראה לך שגם אנשים מאוד חכמים לא יודעים להבחין בין מה שחשוב למה שלא חשוב, ואני חוזר על מה שאמרתי קודם, אני בטוח שאם אחרים היו מקבלים אותה הזדמנות, לא מעט מהם היו נוהגים כמוני. באמת. גם מבחינה מחקרית, אפשר לפתור ככה כל מיני בעיות שאנחנו כמעט בטוחים לגבי הפתרון שלהן אבל אין לנו את ההוכחה המנצחת, והינה ההוכחה באה. אל תסתכל עליי ככה, אני מכיר את המבט הזה ואני לא מקבל את הביקורת שמשתמעת ממנו. יש הרבה מאוד ידע שאינו מגובה בממצאים אותנטיים אבל זה לא אומר שהוא שגוי, אלא שמסיבות שונות, טריוויאליות לגמרי, הממצאים לא שרדו, וזה יכול להיות לחות שפגמה בקלף, שריפה, אסונות טבע ואפילו סתם לא יודעים איפה לחפור אבל זה לא פוגע בתיאוריה.

בקיצור, הזיוף האותנטי הראשון שלי היה רק ניסוי כלים, בלי משהו מעניין. פרסמו עוד חרס שנמצא כביכול באזור מגידו והגיע לאוסף של איוואנוב. המתנתי שנתיים בערך כדי לראות שהפרסום עובר בשקט, או כי מה שכתבתי באמת שכנע או כי כבר הפסיקו להתרגש מהחרסים שאני מפרסם. אחר כך, אחרי שפרסמתי עוד חרס או שניים אחרים, אמיתיים, פרסמתי את היצירה האמיתית שאני גאה בה עד היום. ממבט ראשון, זאת הייתה כתובת רגילה של מצבת קבורה שנכתבה בכתב עברי קדום מהמאה השישית לפני הספירה. המצבות האלה היו שייכות, כמובן, למי שהיה מהאליטה ויכול היה להעסיק סופר שיחרוט על האבן מה שרצה שיחרוט. אני לא יודע אם האדם הקבור הכתיב את הנוסח או מישהו מצאצאיו, ולא נוכל באמת לדעת את זה, אבל ברור שמדובר במישהו חשוב בקהילה שלו. הנוסחה של הכתובות האלה הייתה פחות או יותר אחידה, כמו שהנוסחה על הקברים אחידה גם היום. בדרך כלל זה היה משהו בנוסח, ושים את זה במירכאות "פה שוכב פלוני" ואחר כך איום בכל מיני קללות על מי שיעז לחשוב לשדוד את הקבר, כי לעיתים נקברו כל מיני חפצים יקרים, או לפחות שודדי הקברים חשבו שיש בקבר חפצים יקרים. אז לוח הקבורה שלנו היה, השם של הנקבר היה אלישיב בן אלנתן, זה היה סתם שם תיאופורי, כלומר שם שיש בו רכיב כלשהו מהשם של האל בתוספת פועל או שם עצם, כמו יהונתן ובערבית עבדאללה, העבד של אלוהים. החידוש בלוח היה בשורה השנייה, השורה של הקללות (מגחך). ובכן, אתה צריך להבין שיש בעברית מילים סתומות, מילים שלא ידוע מה המוצא שלהן, ויש כל מיני השערות. חלק מהן משותפות לשפות שמיות אחרות, כן, מהמילים, לא מההשערות, ועדיין לא ידוע מה המוצא או נניח השורש והמשקל. למשל עכבר, האם השורש הוא מרובע עי"ן כ"ף בי"ת רי"ש או שורש כ"ף בי"ת רי"ש בתבנית עקטל שמתחילה באות עי"ן כמו עקרב. זאת בעיה כי אין לך את השורש הזה באף מקום בעברית ואין לך את התבנית, את המשקל הזה, חוץ מאשר במילה עקרב.

מקרה דומה הוא המילה זִלעפות, ותנקד בחיריק את הזי"ן או זַלעפות, ותנקד בפתח את הזי"ן, וזה תלוי באיזה מבטא. השורש זי"ן למ"ד עי"ן פ"א לא קיים בשום מקום, והחוקרים סבורים שזה הרחבה, תוספת של עיצור מהשורש, אני אומר את האותיות אבל תכתוב את השורש כמו מילה עם מירכאות, כן? אז אולי השורש הוא במקור השורש זע"ף, כמו לזעוף, שקיבלה תוספת של למ"ד. זה ההסבר ההגיוני היחיד, אף על פי שהוא אינו מסביר מדוע יש זלעפות אבל אין זעפות, ושים לב גם למשמעות.

[דיבור שלא ניתן להבין]

נכון, יפה, אז מה עשיתי? צריך להבין משהו לגבי כתובות ופענוח, כי לפעמים האות מחוקה או שהיא פגומה, נניח בחריטה על אבן כשהאזור של האות נשבר או נשחק, וכדי  לשחזר כמה אותיות היו, מודדים את המרווחים ויודעים כמה אותיות מתאימות שם. אחר כך, כדי לשחזר את הטקסט עצמו בודקים את ההקשר ומשערים לגבי הפענוח. אז, אז מה עשיתי? השורה מתחת לשורה של השם הפרטי, השורה השנייה, חלק ממנה היה כאילו שבור, ומה שנשאר זה האות שי"ן ואחריה המילה גופרית אבל בלי וי"ו, זה בקמץ, וזה סיפור לעצמו מה עשו עם הקמץ הזה, ואחר כך שלוש אותיות וי"ו, רי"ש ועוד וי"ו, כלומר, תכתוב את האותיות כמו שאמרתי ותכניס במירכאות, זה יוצא "ורו". בהמשך, כאילו בסוף הוי"ו השנייה יש שבר בלוח, ורצף האותיות הבא, אני אומר את האותיות אבל תכתוב אותן כמילה ותכניס במירכאות, אז הרצף של האותיות יוצא "עפות" אבל לא עפות מעופפות, כי בין ה"ורו" ועד ל "עפות" יש רווח המתאים לשלוש או ארבע אותיות, וזה תלוי ברווח שבין המילים. הפריט קיבל, כמובן (מגחך) אישור שהוא אותנטי מהמומחה הפיקטיבי שבדק אותו לפני שסוחר העתיקות מכר אותו, ואיוואנוב רכש אותו מהר. בקריאה שלי, בפענוח הטקסט, זיהיתי את ההקבלה לתהילים פרק י"ח, ותכתוב במירכאות "אש וגפרית ורוח זלעפות" אבל מכיוון שבין המקום שבו אמורה להיות החי"ת לעי"ן יש מקום לשלוש אותיות, ההשערה שכתבתי הייתה שנכתב שם, תכתוב במירכאות, "אש וגפרית ורוח זעפות". אתה מבין? אם הקריאה שלי נכונה, אז יש לנו הוכחה לכך שקיימת גרסה של הפסוק שבה נכתב זעפות ואפשר להסיק שזאת הייתה המילה המוכרת, ולא סתם טעות של מישהו, כי זה קבר של אדם, לא טיוטה של מכתב או משהו שמשחקים איתו. אבל אתה יודע מה החלק היפה? החלק היפה הוא שאפשר להתווכח עם הקריאה שלי. האות עי"ן לא שלמה והלוח סדוק באופן כזה, שקורא ספקן יכול להתווכח ולטעון שהמילה באמת הייתה זלעפות ולא זעפות.

אתה רואה? אני חייב כל הזמן לחשוב על הכול, כמה צעדים קדימה, לסגור את כל הפינות וגם להוציא מחקרים שלא שלמים, כדי שלא יחשדו, שהדברים לא ייראו מסודרים מדי, שלא יהיה פשוט מדי. במיוחד אם אני מתכוון להמשיך ככה. בקיצור, הלוח ההוא היה הצלחה גדולה, גם בשבילי וגם בשביל איוואנוב.

איוואנוב שלח את הכתובת לכל מוזיאון שביקש, והרבה ביקשו, והיו מוכנים לשלם יפה בעבור הטרחה והסיכון, ושמונה או תשע שנים אחר כך הוא מכר אותה בעבור הרבה יותן מחופן דולרים (צוחק). המניות של איוואנוב כאספן עלו פלאים, וגם אוספים אחרים שלו החלו לנדוד בין מוזיאונים ולעורר את הסקרנות של חוקרים שונים. זאת הייתה השקעה נבונה מבחינתו. עד שמכר את הכתובת, הוא כיסה את כל ההוצאות של ההפקה, כולל הזיופים המזויפים שקדמו לה. אני? אני הרווחתי כבוד וייקר, פתאום נפתחו בפניי כל מיני קרנות מחקר נדיבות, לא שהייתי צריך, כי הייתי עסוק עד מעל לראש, וגם אספנים אחרים שכרו את שירותיי כמומחה לאוספים שלהם. הייתי כמעט מונופול של איש אחד (צוחק), תחשוב, אנשי עסקים (צוחק) שואפים להרוויח עוד ועוד כסף, ואני, פילולוג עם סדר עדיפויות דפוק, משתלט על אוספים של פריטים ארכיאולוגיים עתיקים שנכתבו בשפות מתות, ומאושר מזה. אני לא צריך השפעה, לא כסף, לא כלום, רק תנו לי כתובות עתיקות וזמן לחקור אותן. ובנימה אופטימית זו אנחנו נסיים להיום.

הקלטה מס' 7

אם יש משהו שאני מתחרט עליו?

[דיבור שלא ניתן להבין]

כן, אני חושב שאני מצטער שלא למדתי את כתב היתדות האשורי. הייתי מכין משהו יפה, אולי עם השם משה או אברהם באיזו וריאציה אשורית, נניח, אבורהומו או מֵסוסו, מ"ם בצירי, למה דווקא צירי? כי יש מבטאים של העברית ושל הארמית המחליפים צירי בחולם (צוחק) וזה יכול היה להיות נהדר לשתול את התופעה הזאת בתקופה כל כך קדומה.

[יש עוד משהו?]

עוד? אתה מתכוון בהיבט המקצועי, כן? טוב, אני מבין מהשאלה שהתשובה שלי לא הייתה התשובה הנכונה (מגחך). אתה רוצה שאתחרט על המגילה מפקיסטן? שאספר עכשיו? כי עוד לא הגענו לשם.

[דיבור שלא ניתן להבין]

אז לא, אני לא מתחרט. הדברים יצאו מכלל שליטה, כי יותר מדי אנשים בעולם לא חושבים כמו שצריך. הם מתנהלים באופן אמוציונלי ואז הולכים אחריהם עוד אנשים שמתנהגים באופן אמוציונלי. לא חושבים בכלל.

[דיבור שלא ניתן להבין]

נו באמת (בקול רם) אתה לא רציני. די עם הצדקנות הזאת. אם כל אחד היה עושה את העבודה שלו כמו שצריך, הכול היה בסדר. ולא, אני מסרב לקבל את האחריות הזאת.

[דיבור שלא ניתן להבין]

מה הקשר לסלמאן רושדי? טוב אני, אני באמת לא יודע מה אתה מנסה להשיג כרגע, אבל אני מאוד לא אוהב את הכיוון של השיחה הזאת.

[דיבור שלא ניתן להבין שנמשך עשר שניות]

לא.

[דיבור שלא ניתן להבין]

אנחנו נסיים עכשיו. הפסק את ההקלטה בבקשה.

הקלטה מס' 8

כן, זה בסדר. הכול בסדר.

[דיבור שלא ניתן להבין]

אני מקבל, תודה.

[לא ידעתי שזאת נקודה רגישה.]

לא, הנקודה הרגישה שלי היא שאנשים מגבשים עמדות בלי לחשוב, רק על שברי מידע בלי לדעת כל מה שקרה.

[גם אני?]

כן, גם אתה. אני שואל שוב – שאקצר את הסיפור? או אתה רוצה לשמוע הכול?

[לשמוע הכול]

בסדר גמור. אני שמח. אני שמח שאתה מוכן להקשיב, גם כשנדמה לך שהשני טועה, אפילו שעדיף לא לחשוב שמישהו טועה כשמקשיבים. טוב, די. נמשיך.

אז אחרי תגלית הזעפות-זלעפות נכנסתי לרצף של עבודה – גם הוראה אבל בעיקר הערכה פלאוגרפית של פריטים. בקושי היה לי זמן לחקור ובטח שלא להמציא ממצאים. אני חושב שזה נמשך כמעט שנה, בסופי שבוע הייתי טס לחו"ל, לאירופה, עובד וחוזר ביום ראשון ללמד, וכל פריט צריך להיות מלווה בדו"ח. הפריטים לא היו מעניינים, שום דבר שהיה שווה להעמיק ולפתח עליו מחקר, אז הסתפקתי בדו"ח ובקריאה לא מעמיקה, סוג של הצעה או השערה, והשארתי את השאר לאחרים. באיזה שהוא שלב אשתי דרשה ממני לעצור. לא, היא לא ידעה על הכתובות שהמצאתי, היא רצתה שאפסיק עם ההיסטריה של העבודה.

[דיבור שלא ניתן להבין]

לא, הרבה פעמים לקחתי אותה איתי. העבודה עצמה הייתה אורכת כמה שעות בשישי וכמה בשבת, ויתר הזמן בילינו וטיילנו. אבל זה היה מתיש, בלי מנוחה, ונכון שהיה כסף, אבל משהו התרוקן בי. לא נשאר בי כוח. הייתי כמו רובוט, או מכונה, ובגלל זה לא עצרתי. לא חשבתי על כלום חוץ מעל מה אני צריך עוד לעשות. אז עצרתי ודחיתי את הבקשות, הסברתי שאני עמוס. נשארתי בבית, קצת נחתי. זאת הייתה בדיוק חופשת הקיץ, אז הייתי עם הילדים. בקושי עבדתי, לראשונה (צוחק) וגם לאחרונה בהרבה זמן. וזה היה טוב, כי איוואנוב כבר התחיל למצות את כתובת הזעפות-זלעפות ורצה משהו חדש. בסדר, אבל לפני החדש צריכים כמה זיופים מזויפים. אז שלפתי מהמגירה במירכאות סקיצות לחרסים. השטאנץ הרגיל – חוסר התאמה. אז הראשון היה חוסר התאמה ברשימת הסחורות, ככה שהכתב מתאים לתקופה מסוימת ולממצאים הארכיאולוגיים של האתר שהחרס כביכול נמצא בו, האזור של ערד, ואנחנו מדברים על בית ראשון, המאה השישית לפני הספירה, והסחורה כללה אגוזים, אבל אין עדויות לגידול אגוזים בתקופת המקרא. המילה אגוז מופיעה במקרא פעם אחת בלבד, רק בשיר השירים, ושיר השירים הוא קובץ שירים שנכתבו קרוב יותר לבית השני מאשר לבית הראשון, אף על פי שהמסורת, הדתיים חושבים ששלמה המלך כתב את שיר השירים. אז צריך לעשות את זה חכם, שיהיה כמעט משכנע שאולי בכל זאת יש לנו עדות מוקדמת לגידול עצי אגוז, לעורר דיון ואז שמישהו יטען שזה זיוף. והמישהו הזה הוא אני, ואני מסתמך על היעדר ראיות ארכיאולוגיות מקבילות ועל הלשון של שיר השירים, כמו שהסברתי קודם, שזה לא משהו חדש אלא עובדה ידועה. אחר כך הוצאתי עוד זיוף, הפעם בצורת האותיות, אבל אחסוך ממך את הפרטים הטכניים, כי בזה הם טכניים מדי. אתה מבין, כל זיוף כזה הוא עבודת פרך, מהנה אבל עדיין עבודת פרך. לא רק בגלל המעבדה, בעיקר מהצד שלי, כי אחרי שאני מתכנן הכול, כמו שכבר סיפרתי, אני תמיד כותב שני מאמרים, הראשון הוא בשם המומחה הפיקטיבי והשני הוא המחקר שלי שמפריך את הקביעה של הראשון.

טוב, אז עברנו גם את זה, כן. אני מספר לך רק על הזיופים, כן? כי זה מה שמעניין אותך. אבל תזכור שבינתיים יש לי גם חיים אחרים, המשכתי ללמד, לחקור נושאים אחרים, ערכתי כמה ספרי מחקר, בקיצור לא התבטלתי. הייתי עסוק, ובלי קשר בין פריט לפריט צריך לתת לקהל קצת מנוחה, שידונו בו, שיסתקרנו קצת והכי חשוב הוא שלא יחשדו בשום דבר. במהלך הזמן הזה עבדתי על הזיוף הבא לפרטי פרטים, ותאמין לי, זאת הייתה חוויה.

הזיוף האותנטי ההוא היה חלק ממצבה של מלך מואבי ששמו לא שרד (צוחק), וככה יכולתי להימנע מהכרוניקות של המלכים האחרים, לא ידעתי מה קיים ולא ידעתי מה יימצא בעתיד. הכתובת לא נועדה להיות שלמה, למעט כמה מילים ושרידי מילים ומשפטים, למשל, ועכשיו תשים במירכאות מילים ובמירכאות משפטים, בלי שכל מילה תהיה במירכאות, "מלך" "ואעש מצבת" שזה עשיתי או הקמתי את המצבה, אותו לוח שעליו נכתבה הכתובת. הכתובת נועדה להיות קדומה למצב מישע, והיו בה כל המאפיינים של הכתיבה המואבים בכתב הכנעני, למשל מילים שנכתבו בסוף שורה והמשיכו בשורה הבאה, כמו שהיום עושים בעיתונים שהמילה חצויה, לא היו אימות קריאה אבל ממילא לא שרד במירכאות הרבה טקסט.

החידוש הוא בכך שהמלך התפאר שניצח במלחמה איזה עם שנקרא "אֵימים", שים במירכאות ותנקד בצירי את האות אל"ף.

[דיבור שלא ניתן להבין]

למה זה חידוש? כי במקרא נכתב שהיה עם שקראו לו הרפאים והמואבים קראו לו אימים, והמצבה בעצם הביאה הוכחה מחוץ למקרא לקיומם של עם הרפאים. אתה עדיין לא מבין. לפי המקרא, הרפאים היו עם קדום של ענקים, שמהם יצא אחר כך עוג מלך הבשן, שהיה דמות מיתית באגדות חז"ל בתקופה מאוחרת. אז בספר בראשית נכתב שכדרלעומר, זאת מילה אחת, תבדוק אחר כך איך הקלידו אותה כדי שלא תהיה טעות, תשווה לספר בראשית, אז כדרלעומר השמיד אותם, אבל הוא עמד בראש קואליציה של צבאות, ואולי הוא קיבל כמו שאומרים את הקרדיט על עבודת הצוות? ומה אם מלך מואבי דווקא עשה את העבודה? אפשרות אחרת היא שכדרלעומר לא השמיד את כולם, אלא  נשארו עוד רפאים אחרי המלחמה ההיא, שרידים, ואולי המלך המואבי ההוא מהכתובת, נלחם בהם בהזדמנות אחרת, ונניח כרגע לעניין של השמדה טוטאלית, של רצח עם, אם הייתה או לא הייתה, כי בדרך כלל, כשניצחו במלחמה, מכרו את הנכבשים כעבדים וכו'. לא חשוב.

אז זאת הכתובת, שממנה נשארו שמונה שורות וסך הכול אחת עשרה מילים ושברי מילים, וגם השם של העם ההוא, במקרא נכתב אימים, אבל המואבים היו כותבים, אני מכתיב לך אבל תכתוב את המילה הסופית, לא את האותיות, ותכניס במירכאות, הם היו כותבים "אימִן", בלי יו"ד ותקבע חיריק מתחת למ"ם, שיבינו, ואני שיבשתי קצת את המ"ם כדי שהפירוש יהיה נתון לפרשנויות אחרות. היופי בפרשנות הוא ההקשר, הבנת? הכתובת הזאת נמצאה בירדן, כביכול בחפירה לא רשמית באזור העיר כרכ, כי שם הייתה עיר מואבית קדומה, ושוב אותו סיפור, מישהו חתום על הדו"ח שקובע שהפריט הוא אותנטי. הכתובת עוברת מסוחר לסוחר עד שהגיע לידיעתו של איוואנוב. הוא שלח אותי, המלצתי לו לרכוש אותה וזהו.

אתה לא יכול לדמיין מה קרה אחר כך. אתה לא מבין. המאמר עורר כאלה הדים, ויצאו, לא יודע כמה משלחות חפירה לאזור למצוא כתובות נוספות. הבהלה לזהב (צוחק), יותר נכון, הבהלה לאבן. הקיום החוץ מקראי לאותם רפאים הצית ויכוחים, גם פוליטיים וגם אמוניים, כי אנשים תמיד רואים את מה שהם רוצים לראות, ומתעלמים מהיתר.

מבחינתו של איוואנוב, זאת הייתה השקעה מצוינת באמת. אחת המוצלחות שלו (צוחק), אולי אפילו יותר מעסקי הביצים, בהשוואה למהירות של כל הסיפור. הכתובת כבר קשורה לאמיתות התנ"ך גם אם באופן חלקי, ופה עשיתי גם משהו מתוחכם במאמר עצמו – הצעתי את הקריאה "אימִן" כלומר אימים, אבל פקפקתי בה, כי אם נלך לפי הכרונולוגיה המקראית, הרי שהם הושמדו בתקופה קדומה לתיארוך שקבעתי לכתובת הזאת, והסתייגתי והוספתי שבשל המצב הגרוע של הכתובת, יכול להיות שהמילה ארוכה יותר או שההקשר שונה ממה שחשבתי.

עכשיו, אתה מכיר אקדמאים? יופי. זה היה מתבקש שמישהו לא יסכים איתי ויציע בדיוק את מה שאמרתי לך קודם, שהכתובת נכתבה בידי מלך שנלחם באותו עם בתקופה מאוחרת, או שהתיאור המקראי קשר כתרים לכדרלעומר, והתעלם מהקואליציה. יודע צדיק נפש בהמתו. בכל מקרה, איוואנוב הרוויח הון מהזכויות על הכתובת, מכל התערוכות והמזכרות ומה שלא תרצה. הון.

[דיבור שלא ניתן להבין]

אני? חוץ מהמאמר, בעיקר הייתי גאה ביצירה שלי. מהכסף? בשלב ההוא כבר הפסקתי לדאוג. מה שכן, התחלנו להתכונן להרפתקה הבאה שלנו, איוואנוב ואני. על זה נספר בפעם הבאה.

[מגילת פקיסטן?]

כן. נפסיק עכשיו.

הקלטה מס' 9

טוב, מקליט? יופי, כן, פקיסטן. המגילה מפקיסטן. זאת הייתה היצירה בה"א הידיעה. בגדול, זאת, זה חלק ממגילת קלף מהמאה הרביעית לפני הספירה, שבה יש כביכול תיעוד לכך ששלושה שבטים מתוך עשרת השבטים, שבטי ישראל, השתקעו בכמה ערים בצפון פקיסטן של היום. תבין, הייתה פה הפקה רצינית, והיה צריך, עוד יותר מהפעמים הקודמות, לתכנן לפרטי פרטים תוכנית עבודה שנמשכה שנים, אני חושב אחת עשרה שנים, שמתוכן חמש שנים רק האקספוזיציה.

הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, כי אז כתבתי כמה מילים בודדות שקל לחרוט על אבן, והפעם זאת מגילת קלף וטקסט ארוך יותר. הרבה יותר. הטקסט עצמו היה רשימת שמות, יותר נכון, מה ששרד היו שמות בודדים והתוספת, תכניס למירכאות "משבט ראובן", "משבט גד" ו"משבט אפרים" ובין לבין נזכרו שמות של ערים קדומות מהאזור שהיום הוא צפון פקיסטן, איפה שהיו שולי האימפריה הפרסית, למשל פאשוור, זה השם המודרני שלה, אבל בעבר היא נקראה פרסאווארה, פורוספורה ובגרם, תלוי מי קרא לה ומתי. למה השבטים האלה? תראה, אם תקרא לעומק את ספר בראשית, תגלה שתמיד יש חיבה לצעירים, והם אלה שזוכים, בניגוד למה שהייתה מצפה שהבכור זוכה בכבוד ובאהבת ההורים, ובמקרה של התנ"ך גם אלוהים, אז בספר בראשית הצעירים הם אלה שמועדפים, שמקבלים את הסיקור החיובי כמו שאומרים בתקשורת: אלוהים מעדיף את המנחה של הבל, יצחק אהוב מישמעאל, יעקב גונב את הבכורה, אבל איכשהו זה כביכול מקבל הצדקה, רחל הייתה צעירה מלאה, והילדים של רחל, יוסף ובנימין אהובים יותר מכל האחרים. יהודה הוא הצעיר שבין ילדי לאה לפני שהמשיכה ללדת. מה הסיבות לכך? כנראה סוג של פוליטיקה והצדקה בתקופה מאוחרת יותר, אולי הצדקה למלכותו של דוד, שגם הוא היה הצעיר. אז תשאל, למה הצדקה, כי מלך, בייחוד כזה שלא ירש את הכתר, חייב להצדיק את מעמדו. אז במצרים, המלכים טענו שהם אלים, ובמקומות אחרים טענו שהם בני אלים. היהודים או בני ישראל לא חשבו כך, ומצאו את ההצדקה בסיפור ההיסטוריה.

משהו מעניין הוא שהשומרונים טוענים שהם צאצאי עשרת השבטים, ומהם שרדו רק ארבעה: שבט לוי, שמהם יוצאים הכוהנים, עוד שלושה – תנחש? (צוחק), טוב אז השבטים הם אפרים, מנשה ובנימין – אלה שקשורים לרחל, והינה שוב הילדים הצעירים של האישה הצעירה. איפה האחרים? לך תדע. אז הנה, יש לנו מגילה, יותר נכון קטע ממגילת יוחסין שבה צאצאים של שלושה שבטים, שוב – ראובן, גד ואפרים, כי הייתי חייב לערער קצת את הביטחון העצמי המופרז של השומרונים, אז לא רק שיש לנו תיעוד חוץ מקראי לקיומם של השבטים, כלומר שהם לא אגדה, אלא שיש לנו הוכחה באילו ערים הם התיישבו במאה הרביעית לפני הספירה, בתקופה של סוף האימפריה הפרסית וראשית האימפריה של אלכסנדר מוקדון. והערים האלה, כולן ערים ידועות שנמצאו בהן שרידים ארכיאולוגיים המשייכים אותן לאימפריה הפרסית, ואף לפני כן.

[למה דווקא פקיסטן?]

למה? כי זה מקום הגיוני שאליו ינדדו שבטים שהוגלו מארצם. האזור ההוא היה השוליים הנידחים של האימפריה הפרסית, ואפשר להניח שכשהשבטים הוגלו, הם הוגלו למקום נידח אחר בתחומי האימפריה האשורית, ומשם נדדו. יש מספיק תאוריות לגבי שבטים כמו הפשטונים ואחרים, שמוצאם מעשרת השבטים, ואתה יכול לנחש לאילו שבטים הם מיוחסים? (צוחק), אפרים ויוסף, אפילו שזה משונה שיהיה שבט נפרד לאפרים ושבט ליוסף, כי יוסף הוא אבא של אפרים ושל מנשה. אז למה יש שבט יוסף ואין מנשה? אין לי מושג. בכל מקרה, התאוריות האלה רצות כבר מאות שנים, והן ממשיכות עד ימינו, אפילו שנערכו בדיקות דנ"א שלא הוכיחו שום דבר. וזה בסדר, כי הפשטונים גם ככה לא סובלים את היהודים, אז בטח שלא ירצו להיות חלק מהם.

הסיבה השנייה שבגללה בחרנו בפקיסטן היא סיבה לא פחת חשובה, ההפקה הזאת יכולה הייתה להתקיים רק שם.

אתה חייב להבין, אם אני מציג מגילה, היא תיבדק בשבע עיניים לפחות, אז צריך שהיא תימצא בחפירה מסודרת או לפחות חפירה שנראית מסודרת. מה עשינו? איוואנוב קנה חלקת אדמה בעיר בצפון פקיסטן, טיקסלא. העיר הזאת מעניינת כי יש בה שרידי התיישבויות מכל מיני תקופות של ההיסטוריה, בקיצור, האזור שהוא קנה נמצא ליד ביר מואונד, יש שם אתר ארכיאולוגי שמתוארך עד לתקופה  ההלניסטית, היוונים, כיבושי אלכסנדר מוקדון, ובאזור יש כביש ראשי ומסילת רכבת לאיסלמבאד. הוא אמר להם, לממשלה בפקיסטן, שהוא רוצה להקים שם מרכז מסחרי ליד האתר הארכיאולוגי. ופה נכנסת הסיבה האמיתית לבחירה בפקיסטן. פקיסטן היא לא אפגניסטן, אבל היא גם לא צרפת. יש בה משטר ואפילו מסודר ויציב אבל רקוב לגמרי. איוואנוב סידר שני דרכונים אירופיים לשני פקידים בממשלה ולבני המשפחה שלהם, ובחוזה המכירה של השטח, הוא הצליח להכניס סעיף קטנטן שקובע שכל ממצא ארכיאולוגי שיימצא בזמן הקמת מרכז הקניות יהיה שייך לאיוואנוב. בום. זה מה שהיינו צריכים, ממצא שיתגלה בסמיכות לאתר ארכיאולוגי מוכר, והממצא יתגלה בחפירה מסודרת, כזאת שנראית רשמית. ומה? כשעלה החשש לשרידים ארכיאולוגיים, איוואנוב שלח צוות, וזה צוות מיוחד, כי זאת פקיסטן, לא כל אחד רוצה ללכת לשם, ופקיסטן לא מקבלת כל אחד. אבל רגע, זה אחר כך.

התוכנית הייתה כזו: איוואנוב רכש את הקרקע, שיחד את מי שצריך וקיבל אישורי בנייה כמעט בכלום זמן, במיוחד בהשוואה לארץ, הוא שכר דחפורים והביא כמה מודדים, ועוד נפגוש אותם שוב (צוחק). במשך כמה שבועות הדחפורים העבירו אדמה ממקום למקום באותו מגרש, וזה לא שינה כי הוא לא התכוון באמת לבנות שם משהו. הרעיון היה לנטוש את העבודות בשלב כלשהו לאחר התגלית, אז הדחפורים מעבירים אדמה ומישהו מהמודדים מגלה איזה רמז למשהו ארכיאולוגי. עושים סקר ארכיאולוגי ואין מה לעשות, צריך לעצור את העבודות ולחפור, כי ההיסטוריה חשובה לנו, גם היסטוריה של פקיסטנים. איוואנוב מביא במיוחד צוות ארכיאולוגי מומחה לאזור ולתקופה כדי שיחפרו ויגלו מה שיש לגלות, והנה, זוכר את המודדים? זה הם.

כדי להכין את המגילה עצמה זה סיפור מעניין, כי אנחנו צריכים קלף עור מהתקופה ההיא. נראה מסובך, כן? זהו שהצלחנו דווקא. מה שקורה הוא שיש מקרים שבהם השתמשו במגילות בשימוש חוזר, זה נקרא פלימפססט. לוקחים קלף שעליו כתוב משהו וכותבים בזווית אחרת, נניח תשעים מעלות, כותבים משהו אחר, אחרי שמגרדים את מה שהיה כתוב קודם, כדי שלא יפריע לכתוב. אתה יכול גם לכתוב בצד השני של המגילה, כל אחד והסגנון שלו ומה שהיה לו לכתוב. אז אתה שם יד על איזה מגילת קלף עתיקה יותר שמוצגת במוזיאון באיראן, ועושה בדיוק אותו דבר: קודם, אתה דוגם את הדיו כדי לבדוק מה ההרכב הכימי, ויוצר פחות או יותר אותה תרכובת שתתאים לסביבה הגאוגרפית מבחינת החומרים. אחר כך אתה מגרד את הטקסט הישן כדי שלא יהיה קריא, ואז אתה כותב את מה שאתה רוצה שייכתב, קורע איפה שאתה רוצה שהטקסט לא יישמר ומשחית במקומות האחרים, כדי שייראה אותנטי. אני חייב להודות, התוצאה הסופית הייתה מדהימה, לא פחות. כשראיתי את המגילה, זה היה מדהים. הכול היה מדויק, כל אות במקום שלה, כל גירוד, כל פגם, הטקסט עצמו היה בדיוק מה שחלמתי עליו. תאמין לי, זאת הייתה מגילה שאם לא הייתי כותב אותה, היינו חייבים למצוא כזאת. אין דברים כאלה.

אז מתחילים עונה של חפירות ומזמינים כל מיני פרופסורים ארכיאולוגים והיסטוריונים להתרשם. למזלנו, באמת מצאנו באזור שרידים (צוחק), אבל למען האמת, זה לא היה ממש משנה אם יש שם משהו או אין. האורחים האלה נועדו רק לחזק את האמינות של החפירות.

באמצע עונת החפירה השנייה, מגלה אחד החופרים, אלה שהיו מודדים בפעם הקודמת, כן? אז הוא מוצא מגילה הכתובה באותיות מרובעות, זאת ההגדרה לכתב הארמי הרשמי מתקופת האימפריה הפרסית וזה גם כתב הדפוס שלנו, שהדתיים קוראים לו כתב אשורי. אם לא היינו מוצאים שום מבנה באזור, היינו אומרים שהמגילה נמצאה באחת המערות בסביבה, אבל מצאנו מבנה, אז המגילה כאילו נמצאה במבנה ההוא.

איוואנוב המשיך לממן את החפירות עוד שתי עונות, עד שנמאס לו, והוא מכר את האדמה ואת השרידים בחזרה לממשלת פקיסטן, ולא תאמין, הוא הצליח להרוויח, כי שווי האדמה כאתר ארכיאולוגי עלה, והוא כלל גם חישובים על הוצאות החפירות. זה ושוחד נדיב לכמה פקידים (צוחק). ואיך הוא הגדיר את זה – השקעה.

טוב, המגילה התגלתה, הגיעה לאוסף וכמובן שלא יכולתי (צוחק) שלא לפרסם מחקר מקיף על התגלית המרעישה הזאת, כי זאת הוכחה להימצאותם של שלושה שבטים משבטי ישראל. חדשות גדולות. נפסיק עכשיו.

הקלטה מס' 10

כן, מגילת פקיסטן. זה די הגיוני שהיא קיבלה את השם הזה, כי לרוב האנשים שאינם מפקיסטן, שם העיר לא אומר שום דבר. לאלה מפקיסטן, אני חושב שהם קראו למגילה מגילת ישראל או משהו כזה. בקיצור, המחקר שלי היה הצלחה, ולא היה כבר אף אחד שיערער על הקריאה. הפכתי להיות מומחה גדול, אורים ותומים, מאלה שאחרים מקבלים את הקביעות שהם קובעים בלי לבדוק יותר כלום. מי שהתייחס למאמר שלי רק הפנה אליו כדי לחזק את ההשערות שלו במחקרים אחרים. שמחתי לראות שהמאמר הצליח לחצות תחומים, לא רק בתחום הלשון וקצת ארכיאולוגיה, פתאום גם היסטוריה וחקר המקרא וחקר המזרח התיכון וחקר מרכז אסיה. זה היה נהדר. באמת. הרגשתי שהמגילה הזאת היא סוג של פסגה, ובאמת היה לי קשה לחשוב על הפרויקט הבא. הדבר המתבקש הוא שהפרויקט הבא יהיה משהו מינורי, ואם עוד משהו גדול, אז לפחות אחרי שש או שבע שנים. זמן, איך קוראים לזה? תקופת צינון.

בינתיים הסיפור הגיע גם לתקשורת, קודם אצלנו, ולא מעט אחר כך גם לשאר העולם.

[דיבור שלא ניתן להבין]

לא, לא הבנתי שמשהו לא בסדר. נכון, התחילו לכתוב לי כל מיני היסטוריונים מפקיסטן, אתה יודע, כאלה שהם חצי מתיאולוגיה וחצי היסטוריה, אז כל דבר אצלם מתאים לדת. אבל היו גם היסטוריונים קצת פחות דתיים. שאלו אותי על המגילה, קצת על האתר, לא דברים שייחסתי להם חשיבות. השבתי מה שידעתי, ומה שלא ידעתי כתבתי שאני לא יודע. איוואנוב כבר סיים את העסקים שלו שם, וממשלת פקיסטן, אחרי שרכשה בחזרה את השטח, לא עשתה כלום. אז היו לי כמה צילומים מהחפירות ושל המגילה אבל לא ממש עזרתי להם, לאלה שכתבו לי.

הבעיה, כמו שאני מבין עכשיו, הייתה שהממשלה בפקיסטן סירבה לפתח את המקום. למה? כי בפקיסטן שום דבר לא זז אם אתה לא משלם, ועל השטח ההוא הם שילמו, ולפי מה שהבנתי, היו להם צרות גדולות יותר להתמודד איתן באותה תקופה. זה הוליד כל מיני חשדות שהממשלה מסתירה מידע, וחשדות כאלה יוצרים קונספירציות.

[כמו מה?]

אה, שהאתר הזה לא היה אמור להתגלות, כי יש שם גם בסיס צבאי, והממשלה שהיא שותפה יחד עם הבונים החופשיים ועם היהודים, מנסה להסתיר את זה. במקביל התחילו ניסיונות לחבר כל מיני שמות שכתבתי במגילה לשמות שקיימים במציאות. ברור שאין קשר, אבל אם אתה ממש מתאמץ, אתה יכול לדמיין חיבורים כאלה, וזה לא עזר מה שכתבתי להם, לא אני ולא בלשנים אחרים.

תראה, אני לא פסיכולוג ולא יודע בדיוק למה הדברים קרו כמו שקרו. אני חושב שזאת הייתה מעין גאוות יחידה של הפשטונים באזור שפתאום יש להם הוכחות מוצקות יותר מאשר סיפורי אגדות, ואולי זה רק התרסה נגד הממשלה, כי אם הם האמינו שהממשלה מסתירה מידע, הם יעשו בדיוק את ההפך. העניין עם מה שאנחנו קוראים לו "דת יעקב" התחיל, לפי מה שהבנתי, באזורים של אותן ערים עתיקות שבהן התיישבו האנשים משלושת השבטים. הייתה שם רשימה לא ארוכה, אבל כזו שמקיפה כמה ערים, והרבה פשטונים, לא רק, גם אחרים מהאזורים, זיהו את עצמם עם צאצאי השבטים. אתה מבין, הם לא היו יהודים ולכן הדיווחים ששמעת שהם התגיירו וכל זה, כל אלה היו שגויים. הפשטונים חידשו את קיום המצוות מהתורה, כולל אוהל מועד לפי המידות (צוחק), וקראו לעצמם "דת יעקב", זה כמובן בתרגום, בפשטו זה נשמע קצת אחרת. הם לא היו צריכים לשנות הרבה מאורח החיים שלהם, כי ממילא הם היו מוסלמים אדוקים, והם גם לא היו צריכים להמציא כלום, הכול כתוב, ומה שלא ברור, המנהיגים שלהם נועצו בכוהנים השומרוניים וברבנים יהודיים.

הדת החדשה הזאת פשטה כאשר בשדה קוצים, ואני חושב שתוך שנתיים, כמעט עשרה מיליון איש המירו את דתם. הם משוגעים על כל הראש שם. פנאטיים שרק מחפשים במה להאמין. המובילים היו אלה שהצליחו לשכנע את האחרים שהם, המובילים, צאצאים ישירים, כלומר לא התערבבו עם האוכלוסייה המקומית, והאחרים הם אלה שהתערבבו עם האוכלוסייה המקומית, לא ישראלים טהורים אבל עדיין חלק. אתה מבין? אנשים תמיד מנסים ליצור איזו היררכיה ולהצדיק אותה.

[דיבור שלא ניתן להבין]

הממשלה? היא לא הייתה מרוצה בלשון המעטה והוציאה את הדת החדשה מחוץ לחוק. המהלך הזה רק הגביר את הנחישות של המאמינים והם אפילו מצאו הקבלה מקראית למצב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". מהר מאוד החלו רדיפות, והרדיפות לא הובילו בדיוק להתעוררות לאומית, כי לא היה לאום כזה קודם, אבל למשהו דומה, ואחרי הכול, אנחנו מדברים על פקיסטן, ולא ממש חסרה שם תחמושת, אז בני יעקב, ככה הם הגדירו את עצמם מבחינה לאומית, השיבו בפיגועים ומעשי טרור, כמיטב המסורת של ארגוני הטרור האסלאמיים ששורצים שם תחת כל עץ רענן. אז יש להם נשק, פצצות, הכול ומעבר לזה.

בארץ הייתה המולה (צוחק), היו כאלה שרצו להעלות את אותם בני יעקב ארצה, כן? חמישה עשר מיליון איש שיגיעו הנה (צוחק) והחרדים התנגדו, כמובן. היו אחרים שאמרו שצריך לעזור להם, לשלוח נשק, כאילו שהיה להם חסר או להתערב בדרכים אחרות.

[למה אתה צוחק?]

כי כל העסק הזה היה מטופש. מההתחלה ועד הסוף. אנשים מוכנים להחליף את המורשת שלהם ברגע, רק כי הם חושבים שהממשלה שלהם משקרת להם, וכל האחרים פשוט נסחפים. אף אחד לא עצר לשאול את השאלה הכי פשוטה בעולם, תכניס את זה עכשיו במירכאות, "אז מה? אז מה אם איזה עם עתיק גר באזור שקרוב למקום שבו אני גר?", אתה מבין? אנשים ראו את מה שהם רצו לראות, ואם הם היו רוצים שאבותיהם יהיו מניגריה, הם היו מוצאים הוכחות גם לזה. הרי יכולות להיות אלף השערות: אלה משבטי ישראל התבוללו בקרב המקומיים, או שהמשיכו לנדוד או אפילו שהמקומיים טבחו בכולם. מי החליט שאם איקס אנשים הגיעו למקום מסוים, שכבר היו בו אנשים לפני כן, אז דווקא הם יהיו המקור לכל מיליוני הפשטונים שנמצאים בסביבה? הבנת למה אני צוחק? כי זה יכול היה להיות חלק מקומדיה, ואפילו קומדיה מוצלחת, קומדיה של טעויות. באמת. יותר מזה, בני יעקב האלה גדלו על שנאת היהודים, ואי אפשר לשנות הרגלים. אז לזה אתה יכול להוסיף גם את הקונספירציות מההתחלה, שהממשלה משתפת פעולה עם היהודים ועם הבונים החופשיים, ובגלל זה היא הסתירה מאותם פשטונים את מוצאם האמיתי. במילים אחרות, אני די בטוח שאפילו אם הממשלה שלנו הייתה מציעה בסוף עזרה, הפשטונים היו דוחים אותה בבוז, ואולי גם מארגנים איזו מתקפה נגד שגרירות ישראלית באיזה מקום, כדי להוכיח שהם רציניים.

בקיצור, מאמיני "דת יעקב" גיבשו זהות לאומית והתחילו לקרוא לעצמם "בני יעקב". הם דרשו אוטונומיה מהממשלה, ואתה מכיר את פקיסטן? לא? טוב, העיר טיקסלא רחוקה שלושים קילומטר מאיסלמבאד, עיר הבירה, ופירוש הדבר הוא שעיר הבירה תהפוך להיות עיר גבול, ומילא זה, יש שם, היו שם לא מעט מאלה שהזדהו בתור בני יעקב.

טוב, כולם יודעים מה קרה אחר כך, ומי שלא יודע יכול רק לדמיין. אז במהלך המלחמה הזאת חזרו ועלו אותן קונספירציות שהממשלה משתפת פעולה עם הבונים החופשיים, ויום אחד איוואנוב התקשר אליי וסיפר לי שהפקידים האלה שהוא שיחד כדי למכור את האזור בחזרה לממשלת פקיסטן, (עוצר לנשימה עמוקה) הפקידים האלה הם נחטפו והוצאו להורג.

[בני יעקב?]

בוודאי. הם איבדו את העשתונות. ואיוואנוב הבין שהוא בבעיה גדולה. הוא קודם כל דאג לדרכונים חדשים לכל מי שהיה בצוות החפירות, שלח אותם לקנדה ולאוסטרליה, כי הם לא היו מוכרים, וקל להעלים אותם. אבל הוא היה בבעיה, כי מכירים אותו, יש לו נכסים, יש לו עסקים, הוא לא יכול להיעלם פתאום. האמת? חשבתי שיש לו תוכנית גיבוי, צוואה שהוא מוריש את כל הכסף שלו לכאילו קרן כזאת של צדקה בניהול עורך דין, ואז הוא דואג לעצמו למסמכים שמראים שהוא אותו עורך דין, וככה הוא יכול להמשיך לנהל את הכול מרחוק, כל עוד הוא לא פוגש אף אחד, וגם אם לא יהיה יותר בעולם העסקים, היה לו מספיק כדי לחיות חיים טובים ושקטים, גם ככה הוא לא היה צעיר.

[מה איתך? למה אתה לא קיבלת מסמכים חדשים?]

מי אני? אני בסך הכול איש אקדמיה שאיוואנוב העסיק. אפילו לא הייתי בפקיסטן, ואם כבר, אני יכול להיות מהצד של הטובים, כי פרסמתי את מה שהממשלה ניסתה כביכול להסתיר. לא, אני הייתי בסדר. אבל איוואנוב, הם הטמינו לו מארב בכביש בדרך לאחוזה שלו, (נושם נשימה עמוקה) הם חיסלו את כולם ביריות, אותו, את יקטרינה. איך הגיעו לרוסיה? כמו שאיוואנוב הגיע לפקיסטן, שוחד. אז ברוסיה השוחד יקר יותר מאשר במדינת עולם שלישי, אבל זה עדיין אפשרי, ואם יש לך כבר תשתיות של ארגון טרור אסלאמי, ואמצעי מימון והכול, אז אין לך בעיה. בבית ידעו שעבדתי עם איוואנוב ודאגו, כמובן. עומר לקח את זה צעד נוסף והאשים אותי ששיתפתי פעולה עם עבריין ושהייתי צריך לגלות אחריות, כי ידעתי מה יקרה אם אפרסם את תוכן המגילה.

[דיבור שלא ניתן להבין]

לא, מה פתאום? אף אחד לא ידע, חוץ ממי שהיה ממש בפנים, החבר'ה מהמעבדה, אני ואיוואנוב. כל האחרים קיבלו הנחיות, זה היה כמו מבצע של השב"כ, הכול היה ממודר. לא, עומר לא ידע, אבל לפי ההיגיון שלו, הייתי צריך לדעת שהפרסום של תוכן המגילה יעורר מלחמת אזרחים כזאת. עומר חיפש הזדמנות להאשים אותי במשהו, אז הוא מצא, ולקח את זה עד הסוף. כבר שנים שהוא ניסה להוכיח אותי, כי הוא חשב שאם אני משתף פעולה עם איוואנוב אז אני שותף לעבריינות, כי אז האשימו את איוואנוב שסחר בנשק, ועומר תמיד היה זה שנסחף אחרי שטויות מוסריות כאלה בלי לחשוב יותר מדי, העיקר שזה היה כתוב באיזה אתר אינטרנט. גם הוא, כמו הרבה אחרים, סתם דיבר שטויות, וזה לא משנה אם המגילה הייתה אותנטית או מזויפת. הרי יכולות היו להיות עשרים אפשרויות אחרות להתפתחות בעקבות הפרסום ההוא, והתעוררות לאומית היא רק אחת מהן.

[לא רצית להתוודות? לא התחרטת?]

להתוודות? על מה? גם אם הייתי מרגיש אחראי למשהו, ולא הרגשתי, הווידוי שלי בשלב ההוא ואחר כך היה חסר טעם. אלה אנשים שרצו להאמין במשהו ושום דבר לא היה מבלבל אותם. בוא נניח שהייתי יוצא ומודה וטס לפקיסטן ונפגש עם הנציגים, ונניח אפילו שלא היו שוחטים אותי, אז היו מסתכלים עליי ואומרים לעצמם שאני עוד אחד מהניסיונות של היהודים ושל הבונים החופשיים להסתיר את האמת. הם לא היו מפסיקים את הלחימה ואני הייתי נשרף לגמרי בכל מקום בעולם, וזה עוד מבלי שנזכיר את הכלא על זיופים ובטח היה מישהו שהיה מצליח לתבוע אותי כי אני אחראי למותם של לא יודע כמה אנשים. לא, מה פתאום.

[אז למה עכשיו?]

למה עכשיו? העכשיו שלנו הוא לא העכשיו של מי שיקרא את התמלול הזה, נכון? ועכשיו אתה יכול להפסיק את ההקלטה.