האח הגדול והלא רלוונטי

לפני כעשרים שנה נתקלתי באינפוגרפיקה (עוד לפני שהמילה הייתה קיימת) שערכה השוואה בין שתי תחזיות עתידניות שבאו לידי ביטוי בשני רומאנים דיסטופיים: "1984" של ג'ורג' אורוול מול "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי.

על "1984" אין צורך להכביר במילים. הרומאן הוא חזון בלהות של משטר טוטאליטרי ששולט בנתיניו באמצעות פחד ודיכוי. "עולם חדש מופלא"  הוא רומאן דיסטופי אחר, שנכתב בשנת 1932 והוא מתאר מציאות טוטאליטרית שונה לגמרי.

המציאות של "עולם חדש מופלא" אינה מציאות של פחד ושל סתימת פיות, אלא מציאות של נהנתנות ועונג. האקסלי תיאר עולם שבו השלטון הרודני מרעיף על נתיניו גירויים ללא הגבלה, והנתינים מודים על כך ומתמסרים בשמחה. ומי שלא, מקבל ממריץ כימי, סומה, שגורם לכל בעיותיו הרגשיות להיעלם כלא היו.

ההשוואה בין שתי הדיסטופיות התבססה על הרעיון המרכזי של הספר "בידור עד מוות" amusing ourselves to death שחיבר חוקר התקשורת ניל פוסטמן בשנת 1985 (תרגום לעברית: אמיר צוקרמן, ספריית הפועלים, 2000).

בימינו, ולמען האמת בעשורים האחרונים, נהוג להעלות את "האח הגדול" כל אימת שעולה עניין שאפשר לפרש כפגיעה בחופש הביטוי, אך לפי פוסטמן, ואני מסכים, ההשוואה הזאת תקפה לדיקטטורות מובהקות, כאלה שאינן מתביישות בדיקטטוריותן (סין, רוסיה, איראן וכו'), אך היא רחוקה שנות אור מהעתיד, או אולי מההווה, של מדינות מערביות דמוקרטיות. עבורן מתאים החזון של האקסלי, הרואה את השעבוד האמיתי לא באמצעות איסור התרבות אלא באמצעות ייתור התרבות.

החזון של אורוול לא היה באמת חזון, אלא הקצנה של המשטר הטוטאליטרי שהתקיים בברית המועצות בימיו של סטאלין: הלשנות, שינויי נראטיבים, שליטה בשיח ומעל הכול פחד. אורוול הראה שאין זה משנה אם המשטר הרודני מגיע מהשמאל או מהימין, התוצאות יכולות להיות זהות.

לעומתו, האקסלי, זיהה את הסכנה דווקא בקידמה הטכנולוגית. הרודן של האקסלי שולט היטב בנתיניו, אך הם כלל אינם מודעים לכך. הם חיים את חייהם נטולי הדאגות והצער, וכל אזרח ממלא את חובותיו בצורה הטובה ביותר. אולי תתפלאו לגלות, אבל החזון של האקסלי החל להתממש, בצורה כזאת או אחרת, כשלושים שנה לאחר ש"עולם חדש מופלא" ראה אור, בשנות ה-60 של המאה העשרים, עם כניסתה של הטלוויזיה לכל בית.

זאת נקודת הפתיחה בספרו של פוסטמן, שנכתב כדי להסב את תשומת ליבנו לפוטנציאל הבעייתי של הטלוויזיה, שדבק בה הכינוי "מדורת השבט".

פוסטמן אינו נסחף אחר ההתרפקות על העבר, שבילדותו הדברים היו אחרת וכו'. הוא מסביר את השינוי שחל בעקבות המצאת הטלגרף, שינוי שבישר את המעבר מעולם הדפוס אל עולם המידע המהיר. פתאום אדם מהחוף המערבי בארה"ב יכול לדעת על מאורע שהתרחש בחוף המזרחי. האם המאורע אמור לעניין את האדם מהחוף המערבי? לא בטוח, אבל כעת הוא יכול לדעת עליו.

זאת הייתה ראשיתן של החדשות במתכונת שאנחנו מכירים עד היום: שפע של מידע, שרובו ברמת האנקדוטה, החל לזרום מכל קצוות העולם לשאר קצוותיו. כעת, אנחנו מעודכנים על ההתכתשויות שבין הרפובליקנים לדמוקרטים בארה"ב, על אי ההתקדמות במלחמה באוקראינה, על מעשי הטרור של בוקו חראם, וגם בבית, קרוב, על הפוליטיקאים המתקוטטים זה עם זה, על הליכים משפטיים, על גופות שנמצאות בפרדסים ועוד ועוד. מה הקשר בין ידיעה לידיעה? אין קשר, כי אנקדוטה, מטבעה, היא אנקדוטלית.

החדשות הפכו להיות בידור, נושא לשיחה. אנחנו מתעצבנים, צוחקים, דואגים ומתוסכלים, ומצפים לקבל עוד קצת מהמוצר הזה, ועוד קצת ועוד קצת. אנחנו חיים באשליה של מידע, אבל למעשה כפי שכתב פוסטמן, אנחנו יודעים על נושאים רבים אך לא יודעים הרבה לגביהם.

אולם המדיום הטלוויזיוני המהיר לא היה שמור רק לחדשות: סרטים, סדרות, שעשועונים, כל אלה החלו לפרוח, ולכולם מטרה אחת: לבדר את הקהל. ההגדרה המתאימה לבידור כאן אינה בהכרח "צחוק" אלא פיזור דעת (בארמית, השורש מקביל לשורש פז"ר): אנחנו מתבדרים כדי לברוח מהצרות הרגילות, לכבות את המחשבות קצת ולהירגע.

כמה להירגע? ערוצים על ערוצים של הירגעות, וזאת רק הטלוויזיה בזמנו של פוסטמן, בשנת 1985. כיום, לצד שפע הערוצים בטלוויזיה, יש לנו מגוון גדול עוד יותר של אמצעי בידור באינטרנט, אך באינטרנט אנחנו נתונים לחסדיו של האלגוריתם, שתמיד יציע לנו עוד תוכן דומה למה שעניין אותנו בפעם הקודמת. זאת הדרך להימנע מתרחיש האימים של אנשי הטלוויזיה, העברת ערוץ לתוכן מעניין יותר, או גרוע מכך – כיבוי המסך (רחמנא לצלן!).

מה רע? כביכול, אין בכך כל רע. כולנו צריכים מעט בידור כדי לנקות את הראש מהתלאות היומיומיות.

אך הבעיה עמוקה יותר: המדיום הטלוויזיוני שינה את ציפיותינו לגבי שיח ציבורי לגיטימי. בעבר, דיון פוליטי נמשך שעות, נאום היה ארוך ומפורט והקהל נדרש לעקוב אחר טיעונים מורכבים ואף עשה זאת. כיום? אנחנו מצפים לרעיונות שניתן לדחוס ב-30 שניות שבסופם משפט מחץ שאפשר להפוך למם. מהירת העברת המידע ממקום למקום משפיעה על מהירות השיח, אך קיים הבדל בין המעבר במרחב הגיאוגרפי לבין המעבר במרחב המנטלי. רעיונות מורכבים ועמוקים לא יכולים לעבור במהירות. לא מאמינים לי? תצפו בסרטוני שורטס על תורת היחסות הכללית ולאחר מכן תנסו להסביר אותה לשכן שלכם.

פוסטמן מראה שהתפיסה הבידורית הזאת מעצבת את תפיסת העולם שלנו: חשבו על כל הרפורמות בתוכניות הלימודים והחיזור, שלא לומר תחינה, שהילדים והסטודנטים יהיו מאושרים במהלך הלימודים, כמעט כמו שהם מאושרים בעת צפייה בטלוויזיה או בסרטוני הטיקטוק. אך הילדים והסטודנטים אינם מאושרים בעת הצפייה בטלוויזיה או בטיקטוק, הם מתבדרים, הם אינם חושבים. ידע אמיתי ומעמיק אינו יכול לעבור במדיום הטלוויזיוני או היוטיובי, למעט הרצאות מוקלטות, כי המדיום הזה מהיר והוא חסר סבלנות להרהורים ולנושאים מורכבים. זאת הסיבה שמעטים הם אנשי האקדמיה שמצליחים לעבור מסך. מי מהם עובר מסך? רק הנחרצים ויודעי הכול, ובקצרה – ההפך הגמור מהחשיבה המדעית הטהורה.

המצב בימינו הוא חמור עוד יותר: הסרטונים ערוכים באגרסיביות, אפילו תוך כדי המשפט, ויוצרים אשליה של עולם שבו כולם רהוטים ואיש אינו נדרש לחשוב חצי דקה או יותר לפני שהוא משיב.

פוסטמן טוען, ובמידה רבה של צדק, שהנזק האמיתי לא נגרם מסדרות הדרמה, הפעולה או מהשעשועונים, אלא דווקא מהתכנים המתיימרים להיות רציניים ומעמיקים: חינוך, חדשות, מדע וכיו"ב. כולנו יודעים שד"ר האוס יצליח להציל את החולה ממש ברגע האחרון, שאף פעם לא חולה בזאבת. זהו בידור קלאסי. לעומתם, התכנים הרציניים מוכרים לנו אשליה של עומק, בעוד הם מתנהגים בהתאם לחוקי המדיום הטלוויזיוני, התובעים רדידות, אקלקטיות וחוסר הקשר.

נכון לעכשיו, אין רודן יחיד שמנצל את הטכנולוגיה כדי לטמטם למוות את ההמונים. בימינו יותר מדי גופים עצמאיים שנאבקים על הזכות הזאת, למשל גוגל (יוטיוב), מטא (פייסבוק), ממשלת סין (טיק טוק), אמזון, אפל ועוד. אם יגיע רודן כזה, הוא לא יצטרך להתאמץ כלל, ובוודאי שלא להטיל איסורים. את הדיקטטורה האורווליאנית נוכל לזהות ממרחקים, כי למדנו מהטלוויזיה ומהסרטונים ביוטיוב מהם המאפיינים שלה.

האם נוכל לזהות גם את הדיקטטורה של האקסלי? אני בספק. נדמה שיותר אנשים קראו את "1984" מאשר את "עולם חדש מופלא", ורק לעיתים נדירות מוזכרת הדיסטופיה של האקסלי בטלוויזיה או ביוטיוב. עובדה זו מדברת בעד עצמה, לא?