"אתה לא יודע להתווכח" אמרתי לשמעון (שם בדוי), חברי למחלקה.
הזמן: ינואר-פברואר
המקום: בסיס צבאי בגזרת בנימין, במהלך שירות מילואים
ההקשר: בלילה הקודם נכחתי בוויכוח בינו לבין חבר אחר מהפלוגה, ויכוח שנסוב סביב הרפורמה המשפטית. ככלל, ויכוחים כאלה הם בילוי חביב להעברת הזמן, אך משאר הבחינות הם מיותרים לחלוטין. מתי בפעם האחרונה נכחתם בוויכוח שכזה, ובסופו אחד הצדדים הודה שהוא השתכנע? יתר על כן, בני אדם פולטים בעת דיבורם פחמן דו חמצני שמצטבר באטמוספירה לאפקט של גז חממה. מוטב אפוא להימנע מהוצאת פד"ח לבטלה, דהיינו, ויכוחי סרק.
חברי ועמיתי ד"ר מקסים אוסצקי פלדמן נוהג לומר ש"תרבות הדיון" היא מושג מטעה. רבים חושבים ש"תרבות הדיון" פירושה המתנה מנומסת עד שהאחר יסיים את דבריו והימנעות מצעקות ומגידופים. התנהגות זאת היא בהחלט התנהגות תרבותית, אך אין פירושו של דבר שמתקיים דיון או דיאלוג. במקום זאת, מתקיים דו-מונולוג, שני מונולוגים עצמאיים ומנותקים זה מזה, הנאמרים בזה אחר זה.
המבקשים לקיים דיאלוג אמיתי או דיון נדרשים גם להקשיב לדבריו של הזולת, לבחון אותם בקפידה ולהצביע על אי דיוקים מהותיים, ולא לחפש אחריהם בכוח כדי להפריך מראש את העמדה האחרת. הבעיה העיקרית היא שאנחנו, כחברה, מורגלים מאוד בוויכוחים. לא אחת אני מוצא את עצמי מבהיר את כוונתי: "אני שואל כי אני לא מבין, ולא כדי להתווכח", משום שהתרגלנו לתפוס שאלות כאיום ולא כחקירה לצורך ידע והבנה.
אבל לפני הכול, דיאלוג (וגם דיון) צריך להתבסס על נקודת מוצא משותפת. ללא ההסכמה הזאת, לא נקבל דיאלוג אלא דו-מונולוג, היינו, רצף מונולוגים מנותקים זה מזה. אדגים:
על פי תיאוריית הארץ השטוחה, הרעיונות המדעיים הם פיתוח מלאכותי, כחלק מתהליך אדיר של שטיפת מוח, והם נועדו לקעקע את התפיסה (השגויה, לדעתם) לגבי צורתו של העולם. במילים אחרות, תומכי הארץ השטוחה אינם מכירים בלגיטימציה של המדע "הממסדי" ובתוקף של הממצאים שלו. במקרה כזה, אין טעם להסתמך על ראיות מדעיות מבוססות תצפית שמקורן בממסד המדעי, שכן לדידם של השטוחיסטים, הראיות האלה מפוברקות. השיח בין שני הצדדים לא יתקדם לאף מקום.
אם ממש חשקה נפשכם בדיון פילוסופי, אפשר לחפש את נקודת המוצא המשותפת ברמה בסיסית יותר, למשל, הגדרת "מדע", "ראיות" וכו'. רק לאחר הבהרת המושגים האלה והסכמה עליהם כנקודת מוצא, אפשר להמשיך ולדון בתוקפן של תיאוריות כאלה ואחרות.
דוגמה נוספת ולצערי נפוצה אף יותר היא דו-מונולוגים העוסקים בגישה הדתית מול הגישה המדעית. שוב, לפנינו מקרה שבו הצדדים נוטים שלא להסכים על נקודת מוצא, ולכן דו מונולוגים סביב נושא זה מגבירים את אחוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה, ללא כל תועלת לאנושות.
הגישה המדעית האמפירית (בהכללה) מנסה להשיב על השאלות "איך?", "מה קרה?","מתי?" ועל שאלות "למה" במובן הסיבתי. הגישה האמונית מתמקדת בראש ובראשונה בשאלה "למה?" במובן התכליתי: מה הייעוד? מה המשמעות? זאת שאלה חשובה מאוד, והגישה המדעית התצפיתית מתקשה לספק עליה תשובה חד משמעית.
דו-מונולוגים העוסקים בפוליטיקה נוטים להיכשל אף הם באותו המקום, כפי שקרה לשמעון ולבן-שיחו. דיון בנושא הליכי החקיקה שהובילו יריב לוין ושמחה רוטמן בראשית ימיה של הממשלה עשוי להיות מעניין ופורה, אם הצדדים יכולים להסכים, למשל, על צורך עקרוני בשינויים במערכת המשפט. במקרה כזה, הדיון יתמקד סביב השינויים הרצויים והדרך הראויה לעשותם. ללא הסכמה על נקודת מוצא כלשהי, השיחה תהפוך להיות דו-מונולוג.
הבנת נקודת המוצא המשותפת דורשת מהצדדים לדייק את הגדרותיהם. לעיתים קרובות, הצורך בדיוק ההגדרות נתפס כטרחני, ולא אחת נמצא אנשים שיפטירו בביטול "אה, זה רק סמנטיקה". אלה אינם מבינים שסמנטיקה היא תורת המשמעות: ההבדל בין "שולחן" לבין "רצח" הוא הבדל סמנטי שלא ניתן להתפשר עליו.
סוקרטס עמד על חשיבותן של ההגדרות, ואת חקירותיו אחר ה"אמת" הוא התחיל בניסוח הגדרה מתאימה לנושא הנדון: מהו "צדק"? מהו "אומץ"? מהו "שוויון"? אנחנו עשויים לגלות שלמשמעויות ה"יבשות" של המושגים הנדונים נדבקו משמעויות סובייקטיביות, קונוטציות. הקונוטציות האלה מצויות בקטן ובגדול, ורק לאחר ניכויין מהשיח אפשר להסכים על נקודת מוצא להמשך.
ברשותכם, נחזור לוויכוח של שמעון עם חברו לפלוגה שהיה גם בר הפלוגתא שלו. הוויכוח ההוא נמשך כמעט חמש שעות תמימות. אני מודה שלא האזנתי לו עד הסוף (פרשתי לישון שעתיים לפני כן). הוויכוח הזה אינו יוצא דופן בנוף שלנו, משום שהוא מרכז את מרבית הפגמים שתיארתי עד כה, ועוד כמה נוספים. לשם הנוחות, ארגנתי אותם בסעיפים:
- אנלוגיות: אנלוגיות נועדו להמחיש רעיון או מסר מסוים באמצעות הקבלה למצב דומה (אך לא זהה!). משום כך יש לוודא שהאנלוגיות שנבחרו אכן מתאימות לרעיון הכללי, שאם לא כן, הן אינן רלוונטיות.
עוד חשוב לזכור שהאנלוגיות הן אמצעי בלבד. בכל פעם ששמעון או חברו העלו אנלוגיה לחיזוק עמדתם, הם נגררו לוויכוח סביב האנלוגיה שנבחרה. כחלק מהוויכוח מישהו מהם ביקש להביא אנלוגיה נוספת לצורך ההמחשה, והנה, נפתח עוד ויכוח לגבי הרלוונטיות של האנלוגיה או מידת הדיוק שבה. למה הדבר דומה? לפתיחת חלונות עבודה מרובים במחשב. מרוב חלונות, קשה למצוא את החלון העיקרי שממנו התחלנו לעבוד. - הגזמה רטורית (עיקרון המספרים הגדולים): בימינו, התפיסה המדעית והביקורתית מעדיפה להסיק מסקנות על סמך מספרים גדולים על פני מקרים אנקדוטליים. מחקר טוב הוא כזה המצביע על מידת מובהקות גבוהה בין הסיבה לתוצאה בקרב מדגם רחב של נבדקים. לפני עשרים שנה, כשהאומגה 3 פרצה לחיינו, התפרסמו מחקרים רבים שהראו שיפור משמעותי בבריאותם וברמות הקשב של אלה שצורכים כמויות גדולות של אומגה 3 לעומת אלה שאינם צורכים אומגה 3. למרבה הצער, רוב המחקרים התבססו על מדגם מצומצם יחסית של נבדקים ולא מדגם רחב.
כולם מכירים את המשפט "מספרים אינם משקרים", ורק מעטים יודעים שיש לו המשך: "אך שקרנים יודעים לספור". בימים אלה, העולם רוחש וגועש ותוהה מתי טראמפ יחליט לתקוף באיראן. אחת התיאוריות גורסת שהוא יתקוף בסוף שבוע, כדי לא להשפיע על הבורסה. התיאוריה הזאת נסמכת על כל התקיפות שטראמפ הנחה להוציא עד כה, שאכן, התקיימו בסוף השבוע. נכון, מדובר ב-100% מהתקיפות, ובמספרים: שתי תקיפות – אחת בכור האיראני, השנייה בוונצואלה.
עיקרון המספרים הגדולים עשוי לשמש גם כטכניקה רטורית לביסוס מהימנות: "ב-95% מהמקרים…" או "90% מהעבריינים" או "97% מהמדענים" וכיוצא באילו. קשה להאמין שאדם ימציא מספרים לא מבוססים ככה סתם, רק כדי לשכנע את נמעניו, ובכל זאת, ב-96% מהמקרים שבהם מישהו משתמש בנתון אחוזי גבוה, מדובר בהמצאה גמורה שלא נבדקה. כששוחחתי עם שמעון בבוקר, הוא חייך ואמר בניצחון את המשפט שקבעתי בתור הכותרת לרשומה הזאת. - כשלים לוגיים: כשל לוגי מתרחש כשהמסקנה מבוססת על נימוק שהוא פגום מבחינה לוגית. ההגדרה הזאת יכולה להתפרש כהתנשאות, עד שאנחנו בודקים לעומק את הדברים ומגלים שאכן, הנימוקים פגומים. בעתיד אכתוב בהרחבה על כשלים לוגיים. לענייננו – שמעון הרבה בשימוש בכשלים לוגיים מסוג "המדרון החלקלק", "דילמה כוזבת" ו-"אד הומינם". מי ומה הם?
המדרון החלקלק: טענה שצעד אחד בהכרח יוביל לשרשרת אירועים שבסופה אסון. נכון, ההיסטוריה מלאה במקרים שבהם צעד אחד ועוד אחד הביאו לקטסטרופה (הדוגמה האולטימטיבית היא היטלר, כמובן. המתונים יזכירו את סטאלין). עם זאת, חשוב לזכור שקשה לבודד אירועים. פסקת ההתגברות, למשל, יכולה להביא לחיסול כוחו של בית המשפט, אך לא בשל התוקף שלה עצמה, אלא רק בשילוב של תנאים רבים נוספים, שחשוב לתת עליהם את הדעת.
דילמה כוזבת: טענה המציגה את המציאות באופן דיכוטומי, ללא אפשרויות ביניים. באופן אישי, אני נוהג לייאש בני שיח המציבים בפניי דילמה כוזבת, מכיוון שאני מתנגד באופן רדיקלי לגישה הדיכוטומית.
אד הומינם: הכשל הלוגי הנפוץ ביותר בשיח הפוליטי בשנים האחרונות – טענות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. זהו כשל לוגי שעובד שעות נוספות בתקופת הבחירות, אבל לא רק. במקום להתמודד עם הרעיון שאדם מסוים מייצג, מתנגדיו בוחרים לתקוף את האדם באופן אישי.
למרבה הצער, מעולם לא הצלחתי לנמק לשמעון מדוע קבעתי שהוא לא יודע להתווכח. איכשהו, בעודי מנסה להסביר את עמדתי, מצאתי את עצמי מנסה להגדיר נקודת מוצא משותפת, נגרר לדיון בעוד אנלוגיה שאיבדה את הכיוון, ואחר כך כבר נדרשנו לעסוק בענייני הצבא.
ההחלטה לכתוב את הרשומה הזאת היא מעין מסקנה מהדיון ההוא. נראה שהשקעתי מילים רבות בדבר שהגדרתי כבר בפסקה הראשונה בתור "הוצאת פד"ח לבטלה".