היום אנחנו מתחילים את השבוע הרביעי למבצע "שאגת הארי", אירוע הסטורי בכל קנה מידה, המתקיים בשיתוף פעולה מלא עם ארצות הברית בכבודה ובעצמה. הימים הראשונים למבצע היו ימים של אופוריה, למרות הפגיעות הקשות שישראל ספגה מיד כבר ביום המחרת (הפגיעה הקטלנית בבית שמש, 1.3.2026). אתרי החדשות והאולפנים התמלאו במומחים מכל סוג שהסבירו את מטרות המבצע וחזו מה עתיד לקרות עד לקריסתו של המשטר האיראני.
ככל שחלפו הימים, ולמרות הדיווחים על הצלחות נוספות של צה"ל ושל צבא ארה"ב, התברר שהמשטר האיראני לא רק שאינו קורס, אלא מעז להשיב מלחמה. ספקי האקטואליה שלנו, שעד לפני רגע ידעו לספר כממתיקי סוד שעוד לא ראינו הכול, נאלצו ועדיין נאלצים להתמודד עם חוסר ודאות (מוזמנים לקרוא על כך ברשימה כאן). לרוע מזלם של כל ספקי האקטואליה בעולם, מקבל ההחלטות מספר אחת – הנשיא טראמפ, מפזר לכל עבר הצהרות, הבטחות, איומים ושפע של סתירות. אני מקווה שזאת אסטרטגיה מודעת ולא בעיה קוגניטיבית. אם זאת החלטה אסטרטגית, הרי שמדובר במהלך גאוני שיותר מכל מקשה על "הצד האחר" לזהות מגמות ולהיערך לקראתן.
במלחמה תמיד ישרור חוסר ודאות, וחוסר הוודאות הזה מתעצם ככל שיורדים בדרגה: אלוף הפיקוד יודע יותר ממפקדי האוגדות, מפקדי האוגדות יודעים יותר ממפקדי החטיבות וממפקדי הגדודים, וכולם יודעים יותר מאשר החייל הלוחם בשטח. האזרח בבית יודע אפילו פחות מכך. הדברים נכונים שבעתיים כשמחצית מהמלחמה מנוהלת בידי מדינה אחרת. בתוך כל חוסר הוודאות הזאת, מצויים ספקי האקטואליה שלנו, שמנסים בכל מחיר לנפק לנו השערות במסווה של ידיעות, בעיקר מפיהם של "בכיר ביטחוני", "בכיר מדיני", "גורמים" וכיוצא באילו (למשל כאן, כאן, כאן, כאן).
אם אני מבין נכון, הגורם העיקרי שטורד את מנוחתם של ספקי האקטואליה הוא "אסטרטגיית היציאה" כפי שהם נוהגים לכנות, או אם תרצו "היום שאחרי". אסטרטגיית היציאה הזאת קשורה קשר ישיר למטרות המבצע, שנראה שהן משתנות, מתחלפות או פשוט אינן.
האומנם?
אקדים ואכתוב שאין לי ידע סודי על המתרחש באיראן או בכל מקום אחר זולת הבית שלי. אני לא יודע כיצד מתקבלות ההחלטות לגבי המלחמה, לא בצד שלנו, לא בצד האמריקאי ובוודאי שלא בצד האיראני.
וכעת, לתשובה:
מי ששיחק משחקי אסטרטגיה מכל סוג שהוא יודע שאסור לחשוף את התוכניות בפני היריב. הסיבה לכך ברורה מאליה: אם היריב שלי ידע מה מטרותיי, הוא יפעל כדי לסכל אותן. מלחמה היא משחק אסטרטגיה מורכב, אך בניגוד למשחקי לוח או משחקי מחשב, המלחמה היא קטלנית וקנה המידה שלה עולמי. מכיוון שכך, אותם כללים שחלים במשחקים כמו ריסק, שח-מט, סטרטגו, טיקט טו רייד חלים גם כאן.
חשיפת המטרות ו"אסטרטגיית היציאה" במבצע הנוכחי תספק את הסקרנות האזרחית שלנו (צרכני התקשורת) ותאפשר לספקי האקטואליה לנתח ולנתח בדיעבד כל מהלך, אך היא בהכרח תפגע במהלך המבצעי ותנטרל את גורם ההפתעה החיוני כל-כך לצורך הצלחה במלחמה. נניח שטראמפ ונתניהו יכריזו שהמבצע יימשך ארבעה שבועות, הרי שהמשטר האיראני יידע שעליו להחזיק מעמד רק ארבעה שבועות, שבסיומם הכול יחזור להיות כרגיל. ואם טראמפ יודיע שהוא מתכוון לשלוח חיילים להוציא את האורניום (כאילו שאורניום מועשר אפשר להעמיס בתרמיל ולהעלות למסוק), האיראנים, שבוודאי יודעים היכן נמצא האורנים המועשר, יוכלו להיערך כראוי. הפלת המשטר? כנ"ל.
למעשה, אם התלונות החוזרות ונשנות על כך ש"אין מטרות ברורות" הן אותנטיות, הרי שאותם פרשנים מפגינים בורות אסטרטגית קריטית. היות שאני מתקשה להאמין בכך, חובתי להציע חלופה סבירה: ספקי האקטואליה בוחרים להלין על "היעדר המטרות" כחלק מתהליך מודע של הצפת מידע לא רלוונטי, ובלבד שנמשיך לעקוב אחריהם. ממש כמו ההכרזות של טראמפ.
הצפת מידע לא רלוונטי. יפה.
אני חשבתי שבמקרה של ספקי התקשורת, מדובר בהפרעה טורדנית־כפייתית, בה הם חייבים לחזור על אותו המשפט שוב ושוב.
לגבי המטרות לגיטימי שהאיש ברחוב לא בהכרח יכיר. לגבי הדיווחים של "מקורבים", "מומחים" וכל השאר על התוצאות הניראות (או ניראות כביכול), זה מדאיג יותר. לא פחות מדאיגה היהירות שהפגינו בתחילת האירועים אישים כמו שר הביטחון ואני מקווה שכבר שלא כל כך שומעים התבטאויות כאלה עכשיו זה יותר תוצאה של ריסון ולא מסיבות שחא הייתי רוצה לחשוב עליהן.
הכתיבה של הפוסט יפה, סחתן!
בגדול הדיבור כבר ביום הראשון של המלחמה על "מהי אסטגרית היציאה' – כן זה היה כבר ביום ראשון למחרת התקיפה, מראה על תבוסתנות, וגם סוג של דחף לדבר נגד מה שקורה (שמצאו אצל פרשנים שחושבים שככה הם מייצגים את האיפכא מסתברא).
אבל לגופם של "פרשנים",
כל הגישה שלי אליהם, השתנתה אחרי הביפרים.
אני זוכר במשך תשעה חודשים, יום יום, תחנו את הממשלה בשאלה: 'יש 87 אלף מפונים בצפון! ואפס תגובה לחיזבאללה!!' ואז הוסיפו לנקוט כל מיני דברים של 'רפיסות', 'שתי חזיתות' ועוד.
ואז הגיעו הביפרים, ותפסו את כולנו לא מוכנים, ועם פה פעור שעדיין לא נסגר.
מאז אני באופן אישי, השקעתי 0 דקות, בהקשבה לפרשנים מנבאי עתיד.
אם כי פרשנות על מה שקרה זה סבבה. דעתי אישית.
ולך עדי, רק אומר, שמאוד נהניתי מקו המחשבה, ומאופן הכתיבה הבהיר.
תמשיך כך
פינגבאק: שאגת הארי והשערת העדי - הבלוג של ד"ר עדי אמסטרדם