ב-28 בפברואר, בשעה 8:10 בבוקר התקבלו התרעות ברחבי המדינה ומאז נדרשנו להימצא בסביבתם של מרחבים מוגנים. ישראל וארה"ב החלו לתקוף מתקנים צבאיים ואחרים ברחבי איראן, תקיפות שעודן נמשכות נכון לכתיבת שורות אלו.
במלחמה הזאת, כמו כל מלחמה, רב הנסתר על הגלוי. אמנם אנחנו מקבלים דיווחים על הצלחות צבאיות, אך בשל הצורך בחשאיות, אנחנו, כלומר האזרחים, לא יודעים מה הן המטרות האמיתיות ומה מתוכנן בהמשך. הסקרנים שבינינו יכולים לקרוא בדברי הפרשנים והעיתונאים, שבהם מובאים ציטוטים מפי "מקור ביטחוני בכיר" או "מקורבים". ברשימה הקודמת התייחסתי למהימנותם של המקורות העלומים וברשימה הבאה אבחן מקרה של פרשן בכיר (כולם בכירים) שידע לנבא בנחרצות מה יקרה אותנו באחרית הימים. הוא טעה.
גילוי נאות: אין לי רקע מודיעיני או ביטחוני, השכלתי האקדמית הרשמית אינה קשורה להיסטוריה צבאית, אסטרטגיה, המזרח התיכון, תולדות איראן או תולדות האסלאם. כמו כן, אין לי חברים או מכרים המצויים בסוד העניינים או אפילו בקרבת מקבלי ההחלטות בארץ או בארה"ב.
מכאן ואילך אכתוב מה ההשערה שלי לגבי הדרך שבה תסתיים הלחימה. אשתדל לנמק את ההשערה כפי יכולתי בזהירות הנדרשת הראויה להשערות.
הבהרה אחרונה: ההשערה שלהלן אינה משקפת משאלת לב. היות שאיני נמנה עם מקבלי ההחלטות, אין לי יכולת לקבוע מה הצדדים הלוחמים נדרשים לעשות כדי להשיג את המטרות (שאיני יודע לגביהן כלום). ההשערה שלהלן היא הניסיון שלי לפרש את המציאות על סמך המידע הגלוי לפניי, שרובו אינו צבאי.
מתחילים:
מלחמת העולם השנייה הסתיימה בהסתערות של כוחות הברית על אדמת גרמניה ובהתאבדותו של היטלר, לאחר שהבין שכוחותיו קרסו. בכך הגיע הקץ לשש שנים של מלחמה. כדי להגיע למצב דומה עם המשטר האיראני, אין די בהפגזות אוויריות ואפילו לא במבצעים קרקעיים ממוקדים, וממילא קשה להניח שהמשטר שביצר את עצמו במשך 47 שנים יקרוס או ייכנע לאחר כמה חודשים של הפצצות. לפי הנתונים בוויקיפדיה, מדובר בצבא אדיר מבחינת כוח אדם, וכדי לגבור עליו בוודאי יש צורך בפעולה נרחבת.
אם ויתרנו על כניעה מוחלטת, הרי שעלינו להסתפק בהסכם כלשהו. אבל איזה הסכם? כאן אנחנו ניצבים בפני שני קשיים:
הקושי הראשון הוא עיקרון התַּקִיָּה המצוי באסלאם השיעי. זהו עיקרון ההסתרה ואפילו שקר הנובעים מטעמי הישרדות. השיעים היו מיעוט נרדף בתחילת דרכם, לכן חכמי הדת התירו להם לנהוג כלפי חוץ כמו הסונים או הכופרים האחרים, ובלבד שבליבם הם יודעים את האמת.
לצד התקייה, חשוב לזכור את הסכם חֻדַיְבִּיָּה. מחמד כרת עם בני שבט קורייש הסכם אי-התקפה שתוקפו אמור היה להיות עשר שנים, אך הוא הפר אותו כעבור שנתיים, כשצבר די כוח לחידוש הלחימה. ההפרה הזאת יצרה תקדים מאוד בעייתי משנת 628 לספירה ועד ימינו, כי היא נתנה לגיטימציה להפרת הסכמים עם כופרים (וההגדרה "כופרים" יכולה להיות מאוד רחבה).
המסקנה המתבקשת מהקושי הראשון היא שכל הסכם שייחתם עם משטר שיעי דתי הוא הסכם שהמשטר יהיה מחויב לו רק כלפי חוץ, והוא יופר בגלוי כשהמשטר ישוב לעוצמתו.
הקושי השני הוא עניין פסיכולוגי ותרבותי, והכוונה היא לסיפור ניצחון. אין חצי כניעה. היות שכניעה מלאה לא תושג בפרק זמן קצר, הרי שהצורך האמיתי הוא לסייע למשטר האיראני ליצור סיפור ניצחון. סיפור הניצחון נועד לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי שבין המציאות להתעקשות המשטר שלא להיכנע עד כה. כל רודן טוב יודע שכניעה היא חולשה, ורודן חלש הוא רודן מת.
המצב נראה די מדכדך: הדרך היחידה לסיים את המלחמה היא באמצעות הסכם, הסכם כזה צריך להיות משהו שהאיראנים יוכלו להכריז עליו כניצחון מוחץ וממילא הוא הסכם זמני.
במקום הזה מגיעות בסערה הנקודות של טראמפ. אני לא ממש יודע כמה הוא מעורב בעיקרי המו"מ ושיטת הנקודות או אולי הוא רק מקבל תקצירים ומנכס לעצמו את ההצלחות. אין זה עניינו של הדיון שלנו.
הדיון הנוכחי הוא בחשיבותן של הנקודות, חמש-עשרה, שמונה-עשרה או שלושים. בבסיס השיטה עומד הצורך בהסכמה ראשונית כלשהי, והבעיות הקשות באמת נשמרות לדיונים בהמשך, אחרי החגים מבלי לציין באיזו שנה.
את הדגם הזה, אם אני מבין אותו נכון, ראינו בהסכם מול החמאס: ההסכם כלל עשרים נקודות, אבל רק שתיים היו נקודות קריטיות שנועדו להביא לסיום הלחימה: החזרת החטופים במקביל ליציאת צה"ל מתוך הערים, למעין רצועת ביטחון, והזרמת סיוע ראשוני. שאר 18 הנקודות כללו הקמת מועצת שלום, כוח בינלאומי, פיתוח כלכלי, בחירות ברש"פ, אך כל אלה יקרו לאחר התפרקות החמאס מנשקו. הכול יידון בעתיד, באופן לא מחייב. למעשה, אלה 18 עיזים שהוכנסו להסכם רק כדי שאפשר יהיה להוציא אותן. כל מי שמצליח להוציא עז כזאת מוסיף עוד נדבך בסיפור הניצחון שלו לעצמו.
לפי הבנתי, הסכם 15 הנקודות שהעביר טראמפ לאיראנים, לפחות בנוסח התמציתי שהופיע באמצעי התקשורת, הוא הסכם דומה: הנקודות הקריטיות הן פתיחת מיצר הורמוז ואולי הסכמה איראנית להפסיק את תוכנית הגרעין שלה (הסכם חדייביה, זוכרים?). האיראנים יקבלו סיפור ניצחון ראשוני בצורת הבטחה אמריקאית לסיוע בהקמת תחנת כוח גרעינית. היכן העזים? בכל השאר: התחייבות איראנית להפסיק התעצמות צבאית מכל סוג, דיון מחודש על שאלת הריבונות במיצר וכל שאר הסעיפים. כאמור, אלה יידונו יום אחד, אולי אחרי שהחמאס והחזבאללה יתנדבו להתפרק מנשקם ולהצטרף לתנועת גרינפיס.
המטרה של הסכמים כאלה היא הושטת סולמות כדי שכל אחד מהצדדים יוכל לרדת מהעץ הגבוה שעליו הוא טיפס. מכיוון שכך, הסכם כזה לא יכול להיות הסכם טוב, יעיל או הוגן, בייחוד כלפי האינטרסים של מדינת ישראל. זה טבעם של הסכמים בכלל: כל צד צריך להיות לא מרוצה במידה שווה, פחות או יותר. התקווה שלי היא שמבין כל האפשרויות להסכמים גרועים, ההסכם שייחתם יהיה הכי פחות גרוע.