עבודה עיתונאית נועדה לסקר אירועים ולדווח עליהם לציבור, ולא לחינם נוצר הביטוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה". לעומת הדיווח העיתונאי, שביסודו אמור להיות אובייקטיבי וענייני, הפרשנות היא סובייקטיבית, כפי שמלמד אותנו שורש המילה. הפרשן מסביר מכלול של מידע ומגבש אותו לכדי רעיון מזוקק וברור, אולם הפרשנות שלו נסמכת על תפיסת עולמו ועל הרגלי החשיבה שלו.
הקושי עשוי להתעורר כשעיתונאי ביום הופך להיות פרשן בלילה, או גרוע מכך, כשאדם מתפקד בו זמנית על תקן עיתונאי ופרשן. או אז דיווחיו עשויים להיות מהולים בסובייקטיביות של עמדותיו, והמסקנות עלולות לסבול מהטיית האישור – הדגשת ההיבטים התומכים בדעתו של הדובר והפחתת חשיבותם של ההיבטים המנוגדים לדעתו, ללא קשר לערכם האובייקטיבי.
כאלה הם טוריו של ברנע, לפחות אלה שקראתי באופן ספוראדי מאז אוקטובר 2023.
בשבועות הראשונים של המלחמה, אותם שבועות של בלבול גמור, חיפשתי בקרב העיתונאים את אלה שאולי בכל זאת שומעים ציפורים קטנות מהמסדרונות המבוצרים בקריה או בכנסת, כדי לנסות ולגבש לעצמי תמונת מצב. כך הגעתי למאמריו של ברנע שפורסמו פעמיים בשבוע באתר YNET. נחום ברנע, למי שעדיין לא מכיר, הוא עיתונאי בכיר, מוערך ומקושר, זוכה פרס ישראל שמרבה לכתוב בנושאים מדיניים וביטחוניים ויודע היטב מה עתיד להיות ומה לעולם לא יקרה.
אילו הייתי יודע אז שיבוא יום ואכתוב עליו רשימה, הייתי שומר הפניות לכל המאמרים. לצערי, לא חשבתי על כך בימים ההם, והחיפוש בארכיון YNET אחר כל מאמריו שהתפסמו בימים ההם עלול לגזול ממני זמן יקר. מכאן ואילך אדון במאמרים ספורים, חלקם הופיעו כהפניות בוויקיפדיה ואחרים הצלחתי למצוא בחיפוש בגווגל. הם אינם מסכמים את כל עבודתו של ברנע, אך הם ממצים את הביקורת שלי על מוסד הפרשנות באמצעי התקשורת.
נתחיל: ב-18 באוקטובר פורסם מאמרו של ברנע "ביידן מגיע כדי לקבוע לישראל את גבולות המלחמה | פרשנות", אך הפרשנות לא הייתה במדור "דעות" ב-YNET אלא במדור חדשות – פוליטי מדיני. תזכרו את זה, כי עוד נחזור למיקום המאמרים שלו.
ביקורו של ביידן, לפי ברנע, נועד לקבוע גבולות גזרה ברורים לפעילות הצבאית של ישראל ברצועת עזה: "לא תהיה התקפה ישראלית יזומה בצפון ולא כיבוש רצועת עזה בדרום. מבצע קרקעי בעזה כן, בהחלט, אבל ההיקף שלו צריך להיות מוגבל והפגיעה באוכלוסייה מדודה. לא לחץ אמריקני – ידידים לא לוחצים – אלא עצה אמריקנית שאי-אפשר לסרב לה. ביידן הוא אבא שיודע מה הכי טוב לילד המוכה שלו".
בפסקה הבאה ממשיך ברנע להסביר בידענות אינסופית מה היה תפקידו של בלינקן, כשישב בקריה ומה יעשה ביידן כשייפגש עם שרי הקבינט "וידאג שלא יסטו מהקו שמקובל עליו".
סגנון כתיבתו של ברנע החלטי ויודע-כל, והמסקנה המתבקשת היא שהמאמר הוא ידיעה עיתונאית. אילו היה מדובר בפרשנות, ברנע בוודאי היה מוסיף ביטויי הסתייגות כמו "כנראה", "למיטב ידיעתי", "למיטב הבנתי" ושאר צירופים שמוסיפים אנושיות לכותב ומכניסים אותו לעולם האמיתי שבו שורר חוסר הוודאות (או לפחות הצנזורה).
מהזווית הרטורית, ביטויי הסתייגות מוסיפים מרחב תמרון לכותב, למקרה שמישהו יודע טוב ממנו או אם מגיע היום שבו ניתוחיו מתבררים כשגויים. הרבה יותר קל לסלוח למי שטועה וכותב "למיטב ידיעתי", ולא פחות חשוב – ביטויי הסתייגות עשויים למנוע מאנשים כמוני לכתוב מאמרים על אמירות נחרצות מדי.
כמה שבועות חלפו (עד ה-8 בנובמבר), והנה מאמר נוסף, הפעם במדור "דעות". הכותרת שהוצמדה למאמר קליטה ומתגלגלת על הלשון: "לא בטוח שאחרי הפוגה אפשר יהיה לחדש את התמרון הקרקעי". המאמר הזה, בניגוד לקודמו, שופע ביטויי הסתייגות המכירים בחוסר הוודאות: "הימים הבאים עשויים להיות השלב האחרון, המכריע, בשני המאמצים, בקרב נגד החמאס ובניסיון האמריקני-קטארי להגיע לעסקת חטופים. מעבר לתקופה הזאת ספק אם ישראל תוכל לעמוד בלחץ האמריקני להפסקת אש". הו, הימים "עשויים להיות", כלומר ייתכן שיהיו כך, וייתכן שלא. הידד.
המשך המאמר הוא מאמר פרשנות קלאסי, כמו שמאמר פרשנות צריך להיות: ברנע כותב על ניסיון העבר המלמד שאין חזרה ללחימה לאחר הפסקת אש זמנית, על החזרה ללימודים, לשגרה, לעבודה, על שחרור המילואימניקים. כל זה נכתב חודש לאחר השבעה באוקטובר. נראה שתחת מדור "דעות" ברנע זהיר יותר מאשר כשהוא כותב פרשנות במדור "חדשות".
אה, רגע. הגזמתי. בפסקה האחרונה חזר ברנע להיות המספר יודע-כול, בוחן כליות ומעיים וצופה עתידות: "הקולות שביידן מאבד באמריקה מחריפים את הצורך שלו בהפסקת אש קרובה בעזה; חשוב להבין שעזה היא רק קטע אחד בחורבן שנגרם לישראל ב-7 באוקטובר. הממשלה שואפת עכשיו להסדיר בדרך דיפלומטית את סילוק כוח רדואן מהגבול בצפון. נסראללה לא הפך לחובב ציון. המחיר שידרוש יהיה כבד." למקרה שמישהו לא יודע, ביידן לא השיג "הפסקת אש קרובה בעזה" ולאחר חזרתם של החטופים בנובמבר, כוחות צה"ל שבו להילחם ביתר שאת.
ב-3 בדצמבר 2023 פרסם ברנע מאמר נוסף, שגם הוא נהנה מכותרת קלילה שמעידה כאלף עדים על כישרון העריכה של מי שקבע אותה: "לישראל יש דילמה בדרום עזה. וגם סיכוי להסכם בצפון | פרשנות".
במאמר הזה ברנע שב לעמדת האוראקל: "חמאס רצה לדלג על 15 הנשים ושני הילדים שנותרו בשבי" קבע בפוסקנות השמורה למי שיודע ממקור ראשון מה החמאס רוצה.
אחד מרגעי השיא במאמר הוא זה: "השעון מתקתק, גם בגלל הלחץ האמריקני, גם בגלל מצב האוכלוסייה. ספק אם יש לישראל יותר משבועיים; ספק אם בשבועיים ניתן לממש את המטרות המפליגות שהדרג המדיני הכריז עליהן בתחילת המלחמה". אני זוכר שכשקראתי את המאמר השתכנעתי לגמרי שהכול ייגמר לפני חג המולד של שנת 2023. אחרי הכול, אם ברנע כתב, הוא בוודאי יודע, לא?
גם ב-5 בדצמבר 2023 חזר ברנע על תחזית השבועיים: "הכותרות שנולדו בעקבות דברים שאמר הרמטכ"ל מטעות. הפעולה הקרקעית של צה"ל באזור חאן יונס לא תהיה דומה בהיקפה ובעוצמתה לפעולה הקרקעית בצפון הרצועה. ממש לא: זה הזמן להנמיך ציפיות. מבט מפוכח על האופציות שפתוחות כרגע מוליך למסקנה שסבב הלחימה הקרקעית בחאן יונס לא יוכל להימשך מעבר לעשרה ימים עד שבועיים."
אינני מתכוון לקבוע מהי מידת הלחץ האמריקני שהופעל על ממשלת ישראל, אך קשה לי להתנער מהאפקט הרטורי של אותו "לחץ אמריקני", שמוצג בתור הקול ההגיוני והשקול בלב הכאוס ותאוות הנקמה הישראלית.
בשולי הדברים: כבר ראינו שהלחץ האמריקני הוא מוטיב חוזר ומרכזי במאמריו של ברנע. אבל לא רק אצלו. בסקירת עיתונות מאתר העין השביעית באותה תקופה עולה שבכירי הפרשנים בידיעות אחרונות משתמשים בבית הלבן בתור סופר-אגו שיחזיר אותנו לשגרה ולשפיות. ניסוח פחות עדין היה יכול להיות "מדבררים את הבית הלבן", אבל אני לא מתנסח כך.
לא נורא, ממילא אין מה לעשות אחרי הלחימה בחאן יונס: "בהנחה שמהלך קרקעי בחאן יונס ייצא לדרך הוא יהיה, קרוב לוודאי, המהלך האחרון. לא נוכל להרחיב אותו לרפיח: לעקורים אין יותר לאן ללכת. השלב השני במלחמה, שהתחיל בכניסה הקרקעית לצפון, יסתיים קרוב לוודאי בחאן יונס".
לזכותו של ברנע ייזקף הביטוי "קרוב לוודאי" שמופיע בפסקה זו פעמיים, למעשה במשפטים כמעט רצופים שנראים כשתי גרסאות של אותה מחשבה. הפילולוג שבי מזהה בכפילות הזאת כשל עריכה: משפט שנכתב, נוסח מחדש והגרסה הישנה לא נמחקה. קורה, ומכאן אפשר ללמוד שגם אוראקל זקוק לפעמים לעורך.
כותרת המאמר אף היא צריכה להישלח היישר לפנתיאון הנבואות: "זה יהיה כנראה המהלך הקרקעי האחרון במלחמה | פרשנות". ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל – מאחוריכם!
חלף לו שבוע, והנה מאמר נוסף של ברנע, הפעם תחת התגית "פרשנות וטורים" במדור "חדשות". במאמר הזה, שלשם שינוי קיבל כותרת עניינית, ברנע כותב (שוב) על הזעם בבית הלבן כלפי נתניהו וממשלתו, וקשה שלא להתרשם שבין השורות מסתתרת שמחה לאידו של נתניהו והזדהות עם הביקורת.
המאמר מסתיים בתיאור דרמטי: "ביידן, שהשקיף קודם על המלחמה עם לוח שנה ביד, משקיף עליה עכשיו עם סטופר. עוד שבוע, עוד שבועיים. השעון מתקתק".
השעון בהחלט תקתק ותקתק. השבועיים שהוכרזו ב-3 בדצמבר טרם הסתיימו ב-21.12.23, כפי שאפשר לראות מהמאמר שכותרתו "צה"ל כנראה יצמצם פעילות בעזה בקרוב". ושוב, חאן יונס היא, כנראה, התחנה האחרונה בשלב העצים של המלחמה, "השלב הבא יהיה הרבה יותר צנוע".
הוא ממשיך: "...(בצבא) מנסים להגיע לעוד הישגים לפני שתוכרז הפסקת אש. סידורים אחרונים בעזה, אפשר לקרוא לימים האלה. המטרה היא להקל על הנוכחות של צה"ל ברצועה בשלב הבא.
זה אמור לקרות במחצית הראשונה של חודש ינואר. סביר שחלק גדול מחיילי המילואים ישובו הביתה."
כמעט חזון אחרית הימים, אבל בלי הזאבים שגרים עם כבשים ולמעשה בלי חזון. אודה ואתוודה: הפסקתי לקרוא את טוריו פחות או יותר בתקופה הזאת, מהטעם הפשוט שלא יכולתי להבין את זרימת הזמן בעולמו של ברנע: עולם שבו שבועיים נמשכים לפחות חודשיים, אם לא יותר.
המסקנה המתבקשת רחבה מאיש אחד ומעיתון אחד. העולם מורכב, מתוסבך ולא צפוי, וסוקרטס כבר אמר שהחוכמה האמיתית היא להכיר במגבלות הידע. אין כל פסול באמירה "אני לא יודע". ההפך הוא הנכון. זאת הודאה אמיצה, והיא הרבה יותר אמיתית מכל תחזית נחרצת. השפה העברית מציעה שפע של ביטויי הסתייגות שמבהירים לקורא שהדברים נאמרים בעירבון מוגבל, ואפילו העיתונאי המקושר ביותר צריך לזכור שמקורותיו עשויים לנצל אותו להפצת דיסאינפורמציה. אין ברשימה זו כוונה להשחיר אדם מסוים. ברנע הוא דוגמה מוצלחת, מתועדת, ונגישה לתופעה שכיחה מדי.
ומי שממשיך בכל זאת להיות יודע-כול ונחרץ מסתכן שאחת לכמה זמן מישהו כמוני, עם זיכרון טוב מדי, יחפור קצת ויפרסם את ממצאיו.
דבר אחרון ולא קשור: בשעה טובה, נוספה האפשרות להירשם ולקבל עדכונים לדוא"ל על כל רשימה חדשה (ותודה מקרב לב לזאב רוסק). חפשו את התיבה בצד ימין.
זוכרו היטב על מסך הטלוויזיה של ילדותי, מנרמל ומשווק את מה שנתגלה בהמשך כטעויות הגדולות ביותר שנעשו בהיסטוריה של מדינתינו.