תיאודור מדראסי
"הנביא" – ע. אמסטרדם, הוצאת גילולים, 2083 (341 עמודים)
השפעתו של התנ"ך על עולם הספרות ידועה. יצירות ספרותיות רבות מספרות את סיפוריהן של דמויות מקראיות, אם בתקופת התרחשות העלילה, אם בתקופות אחרות, בעיקר כשמדובר בדמויות מושתקות או שתקניות, או בכאלה שניכרים פערים בין מעשיהן לבין התיאור בידי המספר המקראי. הקלישאה המקובלת היא שהתנ"ך קמצן במילים, ושדווקא קמצנות זו היא שנתנה דרור לפרשנויות ולאלגוריות. רבים הם סיפורי התנ"ך הזוכים לעיבודים מודרניים בידיהם של כותבים נוצריים, ואולי יש בעובדה זו להעיד על מעמדו של התנ"ך אצלנו, עם הספר.
"הנביא", שהתגלה בעזבונו של אמסטרדם, אינו שונה מיצירות אחרות שהעתיקו עלילה מקראית לזמנים מודרניים או לתקופה עתידית כלשהי, אף על פי שהפרשנות העלילתית מקורית למדי: ספר ירמיה מתעד רדיפה פוליטית של פעיל אופוזיציה, מאלה שבאקלים הנוכחי היו מושמים ללעג בתור "שמאלני בוגד", ואולי אף יותר מכך. החידוש העיקרי של אמסטרדם ברומן הוא מתן זכות הדיבור לא לאדם או אישה שעברו השתקה, כדוגמת שרה, רבקה או רחל, ולא למי שתיאורו בתנ"ך הוא קונטרוברסיאלי, כדוגמת דוד. דבריו של ירמיהו הנביא מתועדים היטב בספר הנושא את שמו, וכן מעלליו עד היעלמותו במצרים. אפשר לטעון, במידה מסוימת של צדק, שאמסטרדם לא נדרש להיות יצירתי מדי בתיאור דמותו של רם כהנא, הוא ירמיהו מן הכוהנים. שניהם אנשי ריב, מיזנטרופים, צדקניים הרודפים אחר האמת שלהם. ברם, הספר הוא לא רק שכתוב נבואותיו של ירמיהו המקראי לשפה מודרנית, כי אם רומן עלילתי רווי התרחשויות.
בדומה לעבודותיו הקודמות של אמסטרדם, גם כאן העלילה אינה מוצגת בדרך הסיפר הנראטיבית הקלאסית של מספר יודע-כל או סיפור בגוף ראשון. במקום אלה, העלילה מוצגת בצורת דוקומנטים, מסמכים, כמו מחקר היסטורי: קטעים מתוך אתר האינטרנט האישי של רם כהנא, שלפעמים נמחק בדרכים מסתוריות, ולצד הרשומות האלה אנו קוראים ידיעות חדשותיות, תמלולים של פרשנים, תכתובות מיילים בין בכירים ובין פקידים זוטרים, תחקירים עיתונאיים ועוד. אופן הצגה זה מזכיר כמה מיצירותיו הקודמות של אמסטרדם, כדוגמת "כמה שוקלת סינגפור?" והנובלה "במימי הירדן". כל "תעודה" כזאת מציגה עובדה, התרחשות, וסדר ההופעה של התעודות מקדם את העלילה.
הקורא שאינו פמיליארי עם יצירותיו הקודמות של אמסטרדם עלול להתקשות בתחילת הקריאה כי, למראית עין, אין קשר בין רשומות הבלוג לבין הידיעות המופיעות במדיה, ואמנם, ככל שנמשכת הקריאה, כך הולכת ומתבהרת הדיאלוגיות הזו: כל אחד מהקולות הנשמעים ברומן מבטא קשר אינטרטקסטואלי השובר, כמעט כבדרך אגב, את הקיר הרביעי. רם כהנא מעלה את נבואות הזעם שלו לקוראיו בבלוג האישי שלו, ולא אחת נראה שהדברים המושמים בפיו, מיועדים לנו, הקוראים שמחוץ לסיפור. אינטרטקסטואליות דומה ניכרת גם בדיווחים החדשותיים, שבהם מובאים דברי התוכחה של כהנא באופן עקיף. אלה גם אלה פונים לשני קהלים: לקהל בעולם הסיפורי ולקהל הקורא על העולם הסיפורי.
נראה שברומן זה השכיל אמסטרדם ללמוד מהניסיון והחליט להקל מעט על קוראיו וקוראותיו, ועדיין אי אפשר שלא לחשוב שהקורא האידיאלי שאמסטרדם רואה לנגד עיניו הוא אמסטרדם עצמו, והרומן, כמו יצירותיו האחרות, רווי ברמזים דקים, המתגלים, אם בכלל, לאחר מאמץ רב.
כך, למשל, המלך המקראי יהויקים הוא ראש הממשלה יעקב אלקיים. משמו של יהויקים נגזרו האותיות י', ק', ומהן עולה השם הארכאי יעקב. שם המשפחה 'אלקיים' הוא שיכול אותיות לשמו הקודם של יהויקים – אליקים. במקרה של צדקיהו, הוא דן ריכטר, הקשר בין השם המודרני לשם המקראי פשוט יותר: ריכטר הוא "שופט" בגרמנית, והשופט, הוא דן, והוא שומר על הצדק. בחירת השמות ביצירותיו של אמסטרדם מעולם לא הייתה אקראית, תמיד שילבה חידות ואסוציאציות. לפעמים מתמזל מזלו של קורא או של קוראת, והם מצליחים לפענח את רצף החשיבה שהוביל ליצירת שם הדמות.
כאמור, הסיפור אינו מסופר מנקודת מבטו של מספר יודע כל או של מספר בגוף ראשון. במקום זאת, הקוראים נחשפים לשלל טקסטים שונים, שכולם נאמנים לז'אנרים שבהם הם נכתבו. אמנם דרך סיפר זאת מקורית למדי (כמובן, ביחס לספרות העברית, השמרנית והדלה ברעיונות חדשניים), אך תובעת מהקוראים להשלים בעצמם את ההתפתחות העלילתית שברומאן. לזכותו של הסיפור יש לזקוף את יכולתו של המחבר לדלג בין סגנונות כתיבה שונים. כך, למשל, נכתבה רשימה באתרו של רם כהנא, בן דמותו המודרני של ירמיהו, והפרוטגוניסט של הרומן:
"אנחנו יכולים לתקן ואנחנו יכולים לצמוח ולגדול שוב. אנחנו ראויים למנהיגים טובים שיובילו אותנו קדימה, ואנחנו צריכים להודות בטעויותינו. אם נתחיל לחשוב ולהבין באמת, לקבל אחריות, לזכור את העבר למען העתיד, אז-אז אנחנו יכולים באמת להיות מופת לעולם, עם סגולה.
"אנחנו רק צריכים לרצות.
"אבל אם נמשיך באותה דרך, נסבול. הסוף יהיה רע ומר. קודם כל נאכל אחד את השני, כמו שאנחנו רגילים: חרדים וחילונים, ימין ושמאל, ערבים ויהודים, אזרחים ומהגרים. וכשנהיה חלשים? כשנהיה חלשים תבוא הפדרציה הרוסית. אולי לא מוגלבסקי, אולי מישהו אחר. רוסיה היא רוסיה כבר אלף שנים. חושבים שאמריקה תציל אותנו? הצחקתם אותי. האמריקאים הם בת יענה. הם מעדיפים להציג את מוגלבסקי כמו קריקטורה: הינה הוא מחליק במדרגות, הינה עוד בדיחה גסה שלו באמצע ועידה בינלאומית חשובה. חה חה חה. הכול כדי לשכנע אותנו שהוא לא באמת מאיים, לא ממש מסוכן חס וחלילה. כי, איך זקן חביב ושיכור שמספר בדיחות מביכות יכול לאיים על הצבא החזק ביותר במזרח התיכון?" ("הנביא", עמ' 16)
סגנון כתיבתו של רם כהנא הוא נוקשה, לעיתים גס, לא מלוטש, עוקצני להחריד. לא פעם הוא כותב משפטים מסורבלים ולא ברורים. זוהי כתיבה של אדם שבטנו מלאה בכעס ובתסכול, והוא אינו מסוגל להוציא הכול בבת אחת.
לעומת זאת, כשמובא תמלול ממהדורת חדשות המסקרת את אחת מהפגנותיו התמוהות של הפרוטגוניסט מול בית המשפט העליון (עמ' 132) או בריאיון עם עמיתיו לשעבר של כהנא במשרד מבקר המדינה (עמ' 59 ואילך) הופך סגנון הכתיבה לדיבור מתנשא (במהדורת החדשות) או נפוח מחשיבות עצמית (הריאיון). אין ספק שמלבד ההמחשה הריאליסטית של השימושים הלשוניים בז'אנרים התקשורתיים השונים, יש כאן לעג אכזרי וסרקאסטי כלפי השטחיות של המדיה בבחירת כותרות צהובות, רידוד המסרים לשפה פשטנית (למשל בעמודים 51-2, 141, 196-7), הגינונים המוגזמים בתוכניות הטלוויזיה (למשל בעמודים 74-68, בתיאור השיחות הספונטניות כביכול שבין מגיש החדשות לבין הפרשן האורח), ההתחכמויות המופרזות לעיתים בפודקאסטים (עמ' 236-209) ועוד.
אפשר לומר בוודאות שאמסטרדם הפגין כתיבה וירטואוזית ברומן זה, ברם נשאלת השאלה החשובה האם הקוראים יכולים לעמוד בשינויי הקצב, הסגנון, ובריבוי הז'אנרים שבהם מסופר הנראטיב. שאלה כזו צריכה להדהד חדשות לבקרים בראשו של כל יוצר וכותב, וכמובן בקרב העורכים המביאים את הספר לדפוס. אני מעריך שלצד העובדה שאמסטרדם אכן היה מוכר בתחומו, נמצאת העובדה שכתב היד נמצא בעיזבון, ומטעמים סנטימנטליים מיעטו יורשיו ועורכיו לפגוע בצוואתו האחרונה של הסופר, אם אכן הרומן הזה הוא צוואתו האחרונה, ויורשיו אינם מסתירים "צוואות" נוספות ליום סגריר. קשה לחמוק מן המחשבה שכל הלהטוטנות הוורבלית הזאת דומה להופעת ג'אז, שבה הנגנים, כולם מוזיקאים מוכשרים, מנגנים אך ורק כדי לבדר את עצמם.
קצת רקע: ספר ירמיה מתאר את ארבעים השנים האחרונות של ממלכת יהודה, לפני חורבן ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. התקופה הייתה תקופה של תמורות גיאופוליטיות רבות: קריסתה הקולוסלית של האימפריה האשורית, עלייתה של האימפריה הבבלית במקומה, דעיכתה האיטית של מצרים, שבעבר הייתה שחקן משמעותי בפוליטיקה הבין לאומית ובזמנו של ירמיהו נשארה לה בעיקר הנוסטלגיה של ימים עברו להתרפק עליה. הספר הוא אסופת נבואותיו של ירמיהו, הנביא מענתות, ובין הנבואות שזורים גם אירועים מחייו הנביא: כליאתו בבית הכלא, העינויים שעונה, עימותים מול נביאי שקר, ואירועים שהנביא היה עד להם, כגון חורבן ירושלים ורצח גדליהו בן אחיקם.
הנבואות עצמן אינן מסודרות לפי סדר כרונולוגי ברור, וכך המעיין או המעיינת בספר המקראי יכולים למצוא נבואות שירמיהו ניבא בתקופת המלך יאשיהו, בראשית ימיו כנביא, והן באות לאחר נבואות מאוחרות, שירמיהו ניבא בתקופתו של יהויכין, ממלכי יהודה האחרונים בהחלט. נבואות אלה פותחות בציון שנת המלוכה של המלך המכהן, ורק אם נקרע את הספר לפרקיו ונסדר מחדש נקבל רצף כרונולוגי ברור. לצד אלה, ישנן נבואות ללא ציון זמן.
גם ברומן סדר ההתרחשויות אינו כרונולוגי ומדלג בין המאוחר למוקדם מפרק לפרק, עד לחורבנה של מדינת ישראל, בהבדל משמעותי אחד – ברומן מוגדרת נקודת האפס, קריסתה של מדינת ישראל. ציון נקודת הזמן ביחס לחורבן מופיע בכותרת של כל פרק, למעט אותן הנבואות שאינן מתוארכות.
עלילת הרומן מתרחשת בעתיד הקרוב. הבעיות של מדינת ישראל הן אותן בעיות אקוטיות ואקטואליות של ימינו: קיטוב חברתי ופוליטי, מתחים עדתיים, חוסר שוויון כלכלי, שחיטויות שלטוניות, סכסוך מתמיד עם המדינות השכנות, הלהטוטנות הבלתי פוסקת של ראשי הממשלה מול המעצמות.
המעצמות החזקות בעולם הן ארצות הברית והפד"ר, הפדרציה הדמוקרטית הרוסית, המייצגות את מצרים ואת בבל בהתאמה. אשור הקורסת היא "הרפובליקה העממית של סין", הישות שקדמה לברית ארצות אסיה (ורמז לכך שהרומן נכתב בעשורים הראשונים של המאה). הכוח העולה במציאות הסיפורית הוא כוחה של הפד"ר, שאינה בוחלת באמצעים לצורך השפעה על הפוליטיקה הישראלית. ארצות הברית, לעומתה, מתחילה את שקיעתה כשחקנית במגרש הבינלאומי, ברם עדיין אינה מבחינה בהיחלשות כוחה.
באופן מסורתי, מדינת ישראל נגררת לכיוונה של ארה"ב, ברומן כמו בימינו, תוך עיוורון לשינויים הגיאופוליטיים המתרחשים במציאות הסיפורית. פה ושם, בדיווחי החדשות ובטורי הדעות המובאים בסיפור, אפשר להבין מה קרה לפני כניסתו של יעקב אלקיים לתפקיד ראש הממשלה, ואת משחק הענקים שמדינת ישראל שימשה בו פיון זניח למדי.
שבע שנים קודם לכן, נבחר לראשות הממשלה שי רוליאחוב, בן דמותו של יאשיהו המקראי. רוליאחוב הנהיג כמה רפורמות חשובות בתחום המשפט והכלכלה, אך הן היו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, אם נשפוט לפי תוכחותיו של כהנא. הממשל האמריקאי לא אהד את רוליאחוב, שמרגע כניסתו לתפקיד החל לחזק את מערכת היחסים הדיפלומטית עם הפד"ר, על חשבון ארה"ב. רוליאחוב היה ראש ממשלה פופולארי, שנבחר לקדנציה שנייה, וניצחונו בבחירות לקדנציה שלישית היה מובטח אלמלא נהרג בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו חזרה משיחות בוושינגטון. קיצוניים בודדים אזרו אומץ והאשימו את ארה"ב בהפלת המטוס, אך קולם הושתק במהרה (בסיפור המקראי, יאשיהו, שהיה פרו-בבלי, נהרג בקרב מגידו מול צבא מצרים). את מקומו של רוליאחוב תפס סגנו, זיו אגררי, שאף הוא היה בעל נטיות פרו-רוסיות. בשלב הזה ארה"ב כבר לא בחלה באמצעים לנסות ולהרחיב את שליטתה הנחלשת במדינות המזרח התיכון, כחלק ממאבק האיתנים בפד"ר. אגררי נעלם בנסיבות מסתוריות במהלך ביקורו הממלכתי הראשון בארה"ב, חודשים ספורים לאחר שנבחר, ובמערכת הבחירות הבאה, תמך הממשל האמריקאי בגלוי ביעקב אלקיים כמועמד לראשות הממשלה.
אלקיים הפרו-אמריקאי הפנה עורף למזכ"ל הפד"ר מוגלבסקי, והחלו התכתשויות דיפלומטיות קשות בין ישראל הקטנה לבין הדוב הרוסי, לשמחתם של האמריקאים ולמגינת ליבם של האזרחים. כל המידע האקספוזיציוני שלעיל מובא כתמלול דבריהם של חברי פאנל הפרשנים מתוך תוכנית אקטואליה (עמ' 43-7). חברי הפאנל פונים זה לזה ברצינות תהומית, ואיש מהם אינו שוכח להקדים לדבריו תקציר משמים, טרחני ורווי קלישאות של האירועים הקודמים, לטובת הצופים בבית. סאטירה חריפה זו מאירה באור עגום את מוסד הפרשנות האקטואלית המוכר לנו, על כל מגרעותיו.
רם כהנא, הפרוטגוניסט, היה בעל תפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה. הוא אינו הארכיטיפ המצוי לדמות ראשית ומובילה ברומן. את עיקר המידע עליו אנחנו מקבלים מתחקיר עיתונאי המתחקה אחריו במשרד המבקר ומשברי רכילויות המובאים בתמלולים לדברי הפרשנים במהדורות החדשות. כך אנחנו למדים שהוא היה קפדן להכאיב, ולא חשש להסתכסך עם עמיתיו, גם כשאחד העובדים לקח כמה דפים ממכונת הצילום להביא לילדיו כדפים לציור (עמ' 63). ברם, הוא היה אחד העובדים המצטיינים במשרד. במרוצת השנים הוא ביסס את מעמדו, וכפי שרומזים המרואיינים והפרשנים, הוא צבר ידע רב ונחשף למקרים רבים מדי שטויחו בידי הרשויות. לא בכדי מנסים גורמים בכירים עלומים למנוע את פרסומי הבלוג שלו.
נקודת הפתיחה של הרומן היא אותה נבואה מפורסמת של ירמיהו, הנודעת בפתגם "מצפון תיפתח הרעה" (פרק א, פס' יא – יד):
"וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ: וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ."
גם רם כהנא מנבא על שקדים וסירים, אולם בדרכו שלו: "אתם צריכים להוביל בתבונה, אבל אתם שוקדים על כל הפרה אפשרית של ההגינות ושל היושרה, יושבים כסירים נפוחים, מדושנים וגאים בעצמם, עיוורים לרוחות המלחמה המנשבות מהצפון הרחוק". (עמ' 9).
רבות מנבואותיו של כהנא עוסקות בהיעדר צדק ובשבירת החוק, בעוד נבואותיו של ירמיהו עוסקות בהתרחקות העם ביהודה מעבודת האל. לכאורה, אפשר לזהות בהמרת הזירה הדתית הרליגיוזית בעולם המשפט מעין ביקורת חריפה, הטוענת שמדינת ישראל סוגדת לעקרונות משפטיים ביורוקרטיים, והכוהנים הם בכירי מערכת המשפט. וברם, בתקופה הקדומה, הדבר שאנחנו מכנים בתור 'דת' היה החוקים המדיניים לצד החוקים הקוסמיים, האל הוא המקיים את הטבע באזור מגוריו, למשל ממלכת יהודה, ולכן פולחן עבודת האל לא נחשב כרשות אלא ככורח. המילה 'דת' בעצמה משמעותה בפרסית היא 'חוק', כלומר, אלה חוקי האלוהים, דת האלוהים. הבחירה להפוך את רם כהנא כמטיף למען הצדק והשמירה על החוק אינה אפוא ביקורת, אלא מתכתבת עם מעמדו של החוק והצדק בתקופת המקרא, בימי קדם נחשבו הכוהנים כחלק מהאצולה, ובימינו תופסים את מקומם אנשי הצדק והחוק, שופטי בתי המשפט, אנשי הפרקליטות ומשרד מבקר המדינה, האמונים על טוהר המידות ועל המינהל התקין. אם כן, הבחירה למקם את כהנא בזירת הצדק והחוק היא אדפטציה מותאמת ומחושבת.
בשלב מוקדם בעלילה מתבהר לקוראי הרומן שכהנא נרדף בידי הרשויות ומוסדות המדינה. הצעדים הראשונים של הרדיפה נראים קטנוניים וחסרי חשיבות – איום בתביעת הפרת זכויות יוצרים בגין ציטוט שיר, דרישות תשלום מופרזות לפרסום בבלוג, אותה במה אינטרנטית חינמית, תקלות תקשורת וכיוצא באילו. כהנא עצמו מדווח על כל אלה לקוראיו, ובעמוד 24 מכריז כי הוקעת השקרים והריקבון המוסרי היא משימת חייו. לא ברור מתי מגיע דבר קיומו של האתר לידיעת הציבור, ברם כבר מתפקידו של כהנא אפשר להבין שהוא היה פיגורה ציבורית מוכרת ברבים, וסיבת התפטרותו ממשרד המבקר מעולם לא נחשפה. באמצעי התקשורת מרבים לסקר את רשומות הבלוג, וברם ההתמקדות אינה באספקט האקטואלי או הסוציאלי אלא רכילותית אנקדוטלית. מעת לעת אפשר לזהות מבעד לדיווחים הללו את דברי התוכחה של הפרוטגוניסט, כשהם מובאים בשברי ציטוטים (למשל בעמ' 139).
עם התקדמות הרומן הופך כהנא לאופוזיציונר תקיף, המזהיר בכל הזדמנות מפני הפורענות הקרבה מצפון, מפני הדוב הרוסי השועט לעברנו. הזהרות אלו אינן נכתבות כדברי תוכחה ריקים, כי אם תוצאה של ניתוח אנליטי קר למהלכים הגיאופוליטיים סביב, ולעובדת עברו של כהנא כפקיד בדרג בכיר יש משמעות כבדת משקל. הברית עם ארה"ב היא משענת קנה רצוץ, קורא הנביא למנהיגים שבמדינה, ואולי לקוראי ולקוראות הרומן, ואגב כך מרפרר לנביא אחר, לנביא ישעיה (עמ' 95). שלא במפתיע, דרישתו לכניעה בפני הרוסים מעוררת עליו את זעם ההנהגה, הוא נכלא במרתפי השב"כ בחשד להמרדה, ונחקר בידי חוקר המזדהה בשם הקוד 'פשחור' (כשמו של האדם שחקר את ירמיהו בסיפור התנ"כי). משהמשיך, לאחר שחרורו לחופשי, לפרסם את עמדותיו ואת טענותיו, הבינו בכירי ההנהגה שהמקרה עורר הד ציבורי נרחב מדי. תכתובת שני מפקדים בכירים בשב"כ מלמדת את הקוראים שלצד הרדיפות הגלויות, נבחרה דרך פעולה נוספת, חשאית ואפלה יותר: הפעלת סוכן סמוי שירכוש את אמונו של כהנא, ידווח על צעדיו וינקוט פעולות הכרחיות במקרה הצורך. כך נכנס לסיפור בארי ליכטמן, בן דמותו של ברוך בן נריה הסופר, שהיה איש סודו של ירמיהו והעלה על הכתב את נבואותיו.
קורות חייו של ברוך בן נריה אינם ברורים די הצורך במחקר המקראי. בן נריה היה נצר למשפחת אצולה ומכובדת, שמילאה תפקידי מפתח בחצר מלך יהודה. ברוך בן נריה היה סופר, כלומר פקיד לא זוטר בחצר המלך. אחיו השתתף במשלחת שהתלוותה לצדקיה מלך יהודה בדרכו לפגוש את מלך בבל, והאזכור של סבו באילן היוחסין מלמד שאף הוא היה בעל עמדה רמה. אם כן, מה הביא אדם במעמד שכזה לחבור לאדם הנרדף בידי המלך, הקורא לכניעה גמורה בפני מלך בבל ומנבא חורבן טוטאלי על ממלכת יהודה? אמנם נראה שבני משפחתו של ברוך בן נריה השתייכו לזרם הפרו-בבלי, בניגוד לעמדת המלך יהויקים, ברם הדרך מכאן ועד ירידה למחתרת היא ארוכה. הצגתו של בארי ליכטמן כסוכן שב"כ מגשרת על הפער הנראטיבי בסיפור המקראי. ליכטמן הוא נצר למשפחה מיוחסת ואליטיסטית. סבו היה רמטכ"ל ואחיו הוא פוליטיקאי בכיר ממפלגה סוציאליסטית, שמונה לשמש כשגריר ישראל במוסקבה, עם כניסתו של דן ריכטר, בן דמותו של המלך צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, לבית ראש הממשלה (עמ' 201). זהו סיפור הכיסוי המושלם לסוכן סמוי הפועל בשם הממשל הפרו אמריקאי. התמסרותו של ליכטמן לגחמותיו של כהנא היא טוטאלית ומוחלטת, עד כדי אובדן כבודו העצמי. כהנא, שהתנהגותו האקסצנטרית של תוארה באינספור כתבות, דיווחים ותחקירים עד כה, לא בוטח בליכטמן, כפי שאנחנו לומדים מדיווחיו של זה האחרון למפעיליו, אך מקבל את חברתו בחוסר ברירה. ליכטמן מתנדב להפעיל את הבלוג של כהנא ולהעלות אל האינטרנט את כל האשמותיו וניתוחיו האנליטיים להתרחשויות האקטואליות. ברם הוא אינו משמש רק כצינור להעברת המידע מכהנא לקוראיו ברחבי הארץ, כי אם לפעמים הוא נוהג כסוכן פרובוקטור, ומרחיב את דברי אדונו באמירות ארסיות במיוחד. כהנא מודע לכך, אולם ליכטמן אינו מצליח לגלות אם הכיסוי שלו נחשף, כפי שדיווח למפעיליו:
"אהבה (שם הקוד שניתן לכהנא בתכתובות השב"כ – ת"מ) שם לב לתוספת הבנייה. לא ראיתי אותו מעיין בתוכניות שהוגשו לפרסום הוא לא באינטראקציה עם הלקוחות אני לא יודע מי הראה לו את התוספת. הוא אמר "הם לא יהיו מופתעים מהתוספת" ואני לא יודע אם המשפט הזה נאמר בתמימות או שהוא יודע על התכנון לבנות מרתף (שם הקוד שניתן למבצע הריגול – ת"מ). בדקתם את השטח לראות שאין חפרפרות בשדה?"[1] (עמ' 159)
לכל אורך הרומן נשאר יחסו של כהנא לליכטמן לוט בערפל. לעיתים נדמה שכהנא בוטח בסוכן השב"כ, ופעמים הקוראים והקוראות מקבלים את התחושה שהנה הנה, עוד רגע יקרע כהנא את מסכת השקרים מעל פניו של איש השב"כ. למעשה, כהנא, כפי שתוארה אישיותו בפרקים הקודמים, אינו בוטח באיש ואינו מסוגל להביע קרבה. לכן, כך נראה, הערפול משלים את דמותו של כהנא, הפרוטגוניסט, והמתח הנוצר נשמר בקונסיסטנטיות עד סוף הרומן.
בפרק ל"ו המקראי מובאת המגילה שכתב ברוך בן נריה מפיו של ירמיהו לידיו של יהויקים המלך, וזה, לאחר שמאזין לשלושה או ארבעה טורים, מצווה לשרוף את המגילה כולה. בתגובה, מכתיב ירמיהו לברוך בן נריה מגילה חדשה, כמצוות אלוהים: "וירמיהו לקח מגילה אחרת, ויתנה אל ברוך בן נריהו הסופר, ויכתוב עליה מפי ירמיהו את כל דברי הספר אשר שרף יהויקים מלך יהודה באש, ועוד נוסף עליהם דברים רבים, כהמה". המדובר באחד הרגעים הקשים והמופלאים ביותר בסיפור המקראי, שבו מלך יהודה משחית בגלוי את המגילה שעליה כתובים דברי האל, והקהל שסביבו עומד חתום. ברומן, יום אחד נמחקים כל חשבונות האינטרנט של כהנא ושל ליכטמן, ובהם הבלוג, אתרי הגיבוי, תיבת המייל, שירותי הבנקאות, הביומטריה וכו'. המחיקה הגורפת אירעה לאחר שכהנא, ברשימתו האחרונה, פונה באופן ישיר לרה"מ אלקיים. בסיפור המקראי, מכתיב ירמיהו לסופרו ברוך בן נריה את כל נבואותיו מהראשונה ועד האחרונה לימיו. למרבה הפלא, אלה אותן נבואות בדיוק, ברם בספר נכתב "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה", ללמדנו שהגרסה החדשה של הנבואות מעודכנת. ברומן, פרשה זו היוותה מעין נקודת מבחן עבור ליכטמן, שנותר בעלטה: אלקיים בוודאי מודע לקיומו של הסוכן, ואם כך – האם המחיקות והחסימות נועדו לרמוז לו שהמשימה תמה? מדוע מפעיליו לא הודיעו לו מראש על המהלך? האם ייתכן שהוא הופקר לנפשו? באותם ימים, כך כתב ליכטמן בפתקים המוחבאים שהשאיר למפעיליו בשירות הביון באותם מקומות מסתור קבועים, התערערה אמונתו בצדקת דרכו ובצדקת דרכם של מפעיליו. הוא אפילו הרהר בירידה למחתרת, בחשיפת משימתו בפני כהנא ובעריקה לצד השני. עד כדי כך השפיעו עליו דבריו של כהנא, שהוא החל לראות בעצמו פגמים, שחיתויות וחורבן בכל פינה. באותה עת הוא חש התקרבות בינו לבין כהנא, מעין אחוות אחים לצרה (מתוך ספר זכרונותיו, עמ' 215-7). במהלך השבועות האלה סייע ליכטמן לכהנא לשחזר את מאמריו באתרי אינטרנט, ולהצפין אותם, וכמו בסיפור המקראי, גם כאן נוספו על המאמרים "דברים רבים כהמה". בהמשך מתברר לליכטמן שהנתק בקומוניקציה בינו לבין מפעיליו נבע מחילופי תפקידים ומקשיים ביורוקרטיים, ואילו המחיקות והחסימות בוצעו בלא ידיעתם של מפעיליו בשב"כ.
המישור העלילתי של הרומן מתקדם אל הקטסטרופה הבלתי נמנעת – חורבנה של מדינת ישראל כיישות ריבונית ועצמאית, ונפילתה בטפריו של הדוב הרוסי. כהנא מנצל את הפרסום הרב שלו זכה בשנותיו כנביא זעם, וקורא בגלוי לרה"מ ריכטר להקדים תרופה למכה, להיכנע ולהפוך את מדינת ישראל למדינה ואסאלית של הפדרציה הדמוקרטית הרוסית. הביקורת הציבורית אינה מאחרת לבוא, ולאחר שהוא מוקע ברבים ונחשד כבוגד, הוא מושם במעצר מנהלי. מתא מעצרו, ממשיך כהנא לקרוא לכניעה, ומפציר בחיילי הצבא לסרב פקודה ולערוק (עמ' 241). בסופו של דבר, פולשים כוחות הפד"ר למדינת ישראל, ומנהיגי המדינה נאסרים ומובאים להישפט במוסקבה בגין פשעים נגד הפדרציה. כהנא, שקריאותיו לכניעה נודעו ברבים, שוחרר ממעצרו ובאופן לא מפתיע, זיכה אותו בית המשפט הגבוה של הפד"ר מאשמת בגידה. במקום הגווארדיה השלטונית התומכת בארה"ב, ממנים הרוסים נציב ישראלי – גל אקמן, שדמותו מקבילה לנציב היהודי גדליה בן אחיקם, שמונה בידי הבבלים, נרצח בידי מתנגדים יהודים ולזכרו נקבע צום גדליה בחודש תשרי.
כהנא מתלווה לאקמן, בהוראתו הישירה של מזכיר הפדרציה הרוסית, מוגלבסקי. כחודשיים לאחר מכן, נרצח גל אקמן בידי ארגון מחתרתי שכינה עצמו "הארגון הציוני", ושנהג לבצע פעולות גרילה נגד מתקנים רוסיים ברחבי ישראל ונגד בכירים רוסיים וישראליים ששיתפו עמם פעולה. בעקבות הרצח ברחו המונים מקרב תושבי ישראל לארצות הברית, מחשש לפעולת נקם רוסית. כהנא התנגד לבריחה, אך ליכטמן, שחשש לחייו, ובצדק רב בשל תפקידו, כפה עליו להצטרף אל הפליטים הרבים שנסו ממולדתם האהובה (עמ' 294-7). כהנא המשיך בפרסום עמדותיו וניתוחיו גם בארה"ב, ועורר נגדו ביקורת ציבורית ופוליטית חריפה. אין פלא אפוא שהידיעה החותמת את הרומן, מתארת את מותו של כהנא בניסוח תמציתי ויבש, מבלי שהקוראים ידעו אם כהנא הישיש נפטר באופן טבעי, נרצח בידי פליטים זועמים או חוסל בשל דבריו נגד הממשל האמריקאי.
ממבט ראשון, הרומן "הנביא" נראה כעוד סיפור מבוסס מקרא מהסוג הבנאלי שכבר ראינו, קראנו, אהבנו ושכחנו, ברם הוא אינו כזה. הרומן הינו אדפטציה ריאליסטית עד כאב לדמות טראגית במיוחד. הדמויות ברומן נטוו ביד אמן, שלקח את המידע היבש מהסיפור המקראי, הפיח בו רוח חיים ויצר אנשים מורכבים, מתסכלים, קטנוניים, לא צפויים ובעיקר מסרבים לקבל את המציאות המתגשמת לנגד עיניהם. בהקשר זה ראוי לציין את המפגש הטראגי של ירמיהו עם נביא השקר חנניה בן עזור, שברומן מתואר כמפגש באולפן החדשות בין כהנא לבין בכירת הפרשנים הפוליטיים, ד"ר נינה זוהר. הן ירמיהו, הן כהנא, יצאו מושפלים מהעימות הפומבי הזה, שבו נשמעו נבואות אופטימיות, כמצופה מנביאי שקר או מפרשנים פוליטיים המייצגים אג'נדה. ברם, מכיוון ששני הפרוטגוניסטים, ירמיהו וכהנא, הם נציגיה של האמת, ומכיוון שהאמת היא אחת ואבסולוטית, סופן של נבואות השקר להתגלות, וסופם של נביאי השקר הוא רע ומר. כזה היה סופו של חנניה בן עזור וכזה היה סופה של ד"ר זוהר. בחירתו של אמסטרדם בהצגת נביאי השקר בדמותם של פרשנים פוליטיים הינה אחד המקומות הבודדים ברומן שבהם ביקורתו של הסופר ניכרת באופן כה גלוי.
בסיכומו של דבר, "הנביא" אינו רומן קל לקריאה. מעלותיו של הרומן רבות, ברם אפשר להגדירו כספר לקוראים מיטיבי לכת ולחובבי החידות, הנהנים לשלב הרפתקה אינטלקטואלית לצד קריאה אמנותית.
[1] דיווחיו של ליכטמן למפעיליו מרובים בשמות קוד ובניסוחים עקיפים, כיאה למבצעי ריגול. התוכניות לפרסום – הרשומות בבלוג; הלקוחות – קוראי הבלוג; השטח – משרדי השב"כ, ליכטמן מביע דאגה שמא המבצע דלף.