בימים האחרונים נפוצה ברשת שמועה מזעזעת: ראש העיר החדש של ניו-יורק, זוהרן ממדאני, מתכוון לדרוש מבתי הספר היסודיים בעיר ללמוד את הספרות הערביות.
מזעזע, נכון?
למעשה, מדובר בסוג של בדיחה על חשבונם של תומכי המחנה האחר, הרפובליקנים. הבדיחה נועדה להציג אותם כחסרי השכלה, המתנגדים מטעמים גזעניים מבלי לבדוק את העובדות. לא חלפו כמה שעות, ובכמה אתרים הופיעו מאמרי אימות fact check לגבי הטענה.
מעבר לעובדה שממדאני מעולם לא התבטא בנושא, הסבירו בודקי העובדות שהספרות הערביות, שעוררו חשש כל כך גדול, הן אותן ספרות שאנחנו משתמשים בהן בעולם המערבי: 1, 2, 3 וכו' (והשוו לספרות הרומיות I, II, V, X).
הסיפור הזה הזכיר לי את המקרה הבא:
בשנת 1989 יצא בארה"ב קמפיין נרחב נגד השימוש הגובר בדו מימן חד חמצני dihydrogen monoxide. התרכובת הכימית הזאת, כך נטען, היא חומר חסר צבע, טעם וריח ובעלת תופעות לוואי חמורות (הזעה, מתן שתן). התרכובת הזאת מצויה בגשם חומצי, בחומרי ניקוי וברעלים נוזליים, אך גם במשקאות ממותקים הנמכרים בחנויות. הקמפיין דרש לאסור את הפצת התרכובת המסוכנת הזאת, שמביאה למותם של אלפי אנשים מדי שנה. באתר האינטרנט שנפתח בסוף שנות התשעים אף הוצגה תיאוריית קונספירציה המערבת את הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית ואת הסי איי איי. דו מימן חד חמצני הוא פירוט ההרכב המולקולרי של מים, והקמפיין כולו היה מתיחה.
המטרה של המתיחה הזאת ושל מתיחות דומות היא אחת: ללעוג לאפקט העדר הנובע מחוסר הבנה מעמיקה של הנושא.
לפני כעשר שנים, סיפרתי לקולגה שנטועה עמוק במחנה מתנגדי נתניהו, שאחד מכל שני ישראלים מרוויח פחות מהשכר החציוני. הייתי דרמטי: "שמעת על זה? קראתי בעיתון שאחד מכל שני ישראלים מרוויח פחות מהשכר החציוני". מפאת כבוד המקום, לא אכתוב את כמות הגידופים שהיא הרעיפה על נתניהו ועל מדיניותו הכלכלית. התכוונתי לספר לה שזאת הייתה בדיחה, שההגדרה של שכר חציוני היא בדיוק האמצע: אחד מכל שני ישראלים חייב להרוויח פחות מהשכר החציוני, ללא קשר לגובה השכר, אבל עד שהיא סיימה את המונולוג הבנתי שאין טעם ולכן ויתרתי. היא כל כך כעסה, ולא היה ספק שהיא לא הייתה מעריכה את השנינות.
נחזור לממדאני ולספרות הערביות:
אני מעריך שלא מעט שמחה לאיד הייתה מעורבת בסיפור שהראה את בורותם של הרפובליקנים, ואולי אפילו נטיות גזעניות כלפי ערבים באופן כללי. אבל, אין שמחה כשמחה לאיד, ומכיוון שאני רוצה לשמוח, אצטרף לחגיגה, הפעם על חשבונם של השמחים לאידם של הרפובליקנים: הספרות הערביות אינן ספרות ערביות, אלא מערכת ספרות שהתפתחה בצפון הודו (נָגָרִי או דֵּוָנָגָרִי), ואומצה בידי המתמטיקאים הערבים במאה העשירית.
איכשהו, אני מאמין שהכותרת "ממדאני מתכוון לדרוש מבתי הספר היסודיים בעיר ללמד מערכת ספרות נָגָרִיּוֹת" לא הייתה מעוררת סערה כזאת.
עד לפני שנתיים, הסתובבתי בעולם בידיעה שהספרות שאנחנו כותבים הן "ספרות ערביות". יום אחד, הצגתי בפני הסטודנטים את השאלה שבכותרת, כדי להוכיח להם שלפעמים אנחנו מתנגדים מבלי לבדוק לעומק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנעזרתי במשפט הזה כדי לעורר דיון על חשיבה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שבה סטודנטית (מבריקה במיוחד) בדקה את האמירה שלי והעמידה אותי על טעותי. שמחתי על התיקון אך הצטערתי על כך שאבדה לי שאלה פרובוקטיבית במיוחד.
בתמונה: התנגדות פבלובית (אילוסטרציה)