בתמונה: אני לא יודע (אילוסטרציה)
אני מבקש מכם לעצום עיניים, ולדמיין את עצמכם בדיון על נושא שקרוב ללבכם. כל נושא שהוא. אתם בוודאי מכירים את הנושא שעליו אתם מגינים בחירוף נפש, ומרגישים שעמדתכם מוצקה כמו מצוקי גיברלטר, או משהו כזה. כעת, שאלו את עצמכם: איך אתם יודעים שהידע שלכם הוא נכון?
התשובות יכולות להיות רבות: "כולם יודעים"; "קראתי על כך"; "הידע הזה הוא מובן מאליו" או "השכל הישר" וכו'.
השלב השלישי והאחרון הוא השלב הקשה ביותר: מה יקרה אם יובא לפניי מידע שסותר את מה שחשבתי עד כה?
תחושת הוודאות היא תחושה חיובית ונעימה. היא מקנה לנו אשליה של שליטה במציאות הכאוטית שלנו, ואנו זקוקים לאשליה הזאת כדי לשרוד, עוד מהתקופה שבה היינו אדמים קדמונים. הקושי מתחיל כשאנחנו סבורים שהרעיונות שאנחנו דוגלים בהם הם חלק מהזהות שלנו. במצב הזה, ויתור על רעיון עלול להוביל למשבר אידיאולוגי כבד. ע"ע התנועה הקיבוצית לאחר שהתבררו פשעיו של יוסף סטלין.
אחד מתרגילי המחשבה המעניינים בבודהיזם הוא בירור העצמי: מה מגדיר אותי? האם "אני" הוא הקליפה הגופנית שבה אני שוכן? האם "אני" הוא השם שלי? אם יילקח ממני איבר מאיברי הגוף – האם עדיין אהיה "אני"? אם אאבד את הזיכרון שלי, אך אשמור את כל השאר – עדיין אהיה "אני"? מה לגבי סגנון החשיבה, יכולת הדיבור, חוש הראייה, או החלומות שאני חולם בלילה? התרגיל המחשבתי הזה מבקש מהמתרגל לקלף מעל עצמו רכיב אחד בכל פעם, כדי לבחון היכן נמצא אותו "אני" חמקמק, והתשובה המתקבלת היא שה-"אני" לא נמצא באופן בלעדי באף אחד מהם (הגישה הבודהיסטית גורסת שה"אני" אינו מהות קבועה ונצחית, וזהו פתח לדיון פילוסופי כבד מדי בשבילי).
נוכל לקחת את התרגיל המחשבתי הזה ולשאול את עצמנו: אם יילקח ממני הרעיון המסוים הזה, או כל רעיון אחר, האם עדיין אהיה "אני"?
הגענו לשורש העניין: אנחנו מזדהים עם הרעיונות שלנו וחוששים לאבד אותם. כדי להימנע מאובדן הרעיון, נעשה כל שביכולתנו כדי להגן עליו, ונגייס את מיטב ההטיות הקוגניטיביות שלנו: המידע החדש הוא בוודאי מסולף, לכולם יש אינטרסים, מדובר במקרה קיצון, מי שטען ככה בוגד באשתו / לוקח שוחד / שותה קפה פושר שחומם במיקרוגל וכיוצא באילו. בעתיד אכתוב רשימות על הטיות קוגניטיביות, שהן נושא מעניין ביותר.
יותר מכל, אנחנו חוששים להודות שאנחנו לא יודעים. ידע הוא כוח, כך למדנו, ולכן חוסר ידע הוא חולשה.
לדעתי, יש להבדיל בין חוסר ידע הנובע מבורות לבין חוסר ידע מודע. בורות, בהקשר הזה, היא בתחום מסוים, ולא אמירת גנאי שיפוטית. אני, למשל, בור בתחומי המתמטיקה. ככזה, אני לא מצליח אפילו לדמיין מה קורה באלגברה אנליטית או בחשבון דיפרנציאלי. מהבחינה הזאת, אילו אלגברה אנליטית הייתה מוצר צריכה כמו טלפון נייד, הייתי נופל בפח של כל איש מכירות מתחיל.
לעומת זאת, חוסר ידע מודע נובע מההכרה שבנקודת הזמן הנוכחית, אין ביכולתי להעמיק בהבנת הנושא מעבר לגבולות הסביר. אני יודע היכן לחפש מידע וכיצד להעריך את מהימנותו, אך בוחר שלא לעשות זאת.
חוסר ידע מודע אינו חולשה ואינו בורות. ההפך הוא הנכון: אני יודע שאיני יודע, ובבוא היום, כשיתברר שרעיון מסוים הוא שגוי או אינו מדויק, הגילוי הזה לא יזעזע אותי ולא יאיים על הזהות שלי. הידע שצברתי במרוצת שנותיי על פני האדמה נותר בתוקף כל עוד לא הגיע לפניי מידע שמאיר אותו באור חדש.
הדבר החשוב הוא אופן הערכת הידע שמתגלגל לפתחי: האם המידע הזה מוצא חן בעיניי כי הוא דעת הרוב? אולי דווקא מכיוון שהוא חתרני? האם זהו מידע שיש לו תימוכין מהימנים? ובענייני אקטואליה – מי יכול להרוויח מהמידע הזה, ומדוע? לא פחות חשוב: מהי מידת הסבירות של המידע ביחס לטבע האנושי: האם המידע הזה כולל רכיבים קיצוניים (דמוניזציה או גלוריפיקציה)?
לקראת סיום, נחזור לתרגול הפסבדו-מדיטטיבי בתחילת המאמר: עצמו את עיניכם וחשבו על הרעיון שעליו חשבתם מלכתחילה. אני מקווה שכעת אתם כבר לא כל כך נחרצים לגבי מידת הוודאות שלכם בנכונות של הידע הזה. הניחו למחשבה הזאת לעטוף אתכם.
שאפו אוויר בשאיפה גדולה, וכשאתם נושפים את האוויר החוצה, באיטיות, אמרו רק שלוש מילים: "אני לא יודע" / "אני לא יודעת".
כל הכבוד.