בתמונה: תקשורת (אילוסטרציה)
בעיצומי מלחמת "חרבות ברזל", אולפני הטלוויזיה ואתרי החדשות היו רוויים בהערכות, דיווחים, פרשנויות ומה-לא. למראית עין, הכול היה שקוף, ברור וידוע, ומותאם לעקרונות המנחים כל פרשן ואיש תקשורת: הצבא מתקדם בנחישות כשהוא מדשדש בבוץ העזתי (קלישאה מתקופת מלחמת וייטנאם), הוא נכשל באופן חרוץ ומצליח באופן פנומנלי. אגב דשדוש בבוץ העזתי – קלוד ממש מוטרד מהניסוח הזה, ובצדק, שכן הלחימה בעזה היא לחימה בשטח עירוני, לא בג'ונגלים ובביצות.
החשד המיידי תמיד נופל על דיווחים מסולפים, הנובעים מהטיות פוליטיות כאלה ואחרות. קל מאוד לפטור את ההתמודדות המעמיקה באמירה "האמת נמצאת אי שם באמצע". יכול להיות שזה נכון, ושהאמת אכן נמצאת באיזו נקודת אמצע לא מוגדרת.
וקיימת גם אפשרות אחרת. אפשרות זו נסמכת על כמה הנחות יסוד, שלדעתי קשה לערער על תקפותן:
- לא רק אזרחי ישראל עוקבים אחר החדשות. כשם שמערך המודיעין שלנו מנטר את החדשות של אויבינו, עלינו להניח שמערך המודיעין של אויבינו פועל באופן דומה. לשם הנוחות, אכנה את כל צרכני התקשורת, אזרחי המדינה וסוכני האויב, בתור "משתמשי הקצה".
- "בתחבולות תעשה לך מלחמה" – מלחמה נסמכת על עיקרון הסודיות והפתעת האויב. אם הכול ידוע לכולם, האויב יכול להיערך לכל מתקפה.
- כל הדיווחים והעדכונים שפורסמו באמצעי התקשורת קיבלו את אישור הצנזורה. היות שהצנזורה לא תאשר דיווחים של מידע ברמת סודיות גבוהה, ברור כשמש שהדיווחים והעדכונים שהגיעו אלינו אינם כוללים מידע סודי או כזה שעלול לסכן חיילים.
המסקנה המתבקשת היא פשוטה וטבעית: כל גורם שכתב או דיבר מעל כל במה תקשורתית היה גורם שדבריו לא היו יכולים לחשוף סודות מודיעיניים או מבצעיים. אני מעז להתפרע ולשער שרבים מאלה שהסבירו, ניתחו, התנבאו וייעצו, יהיו אלה פרשנים, מומחים או בכירים לשעבר, היו הרחק ממעגל מקבלי ההחלטות. זאת הסיבה שהם המשיכו ללהג באין מפריע ומבלי לחשוש לדליפת מידע קריטי בשידור חי.
ההיגיון המלחמתי קובע שמי שנמצא בסוד העניינים ובלב קבלת ההחלטות לא ידבר, ומכאן אני מניח שמי שמדבר בפומבי לא באמת יודע, ולא יכול לסכן שום דבר או אף אחד. בחודשיים שקדמו למבצע "עם כלביא", פורסמו אינספור דיווחים ופרשנויות על עימות בין נתניהו לטראמפ, קרע ביחסים, מתיחות, הפניית עורף מצדה של בעלת הברית הקרובה ביותר שלנו ומה לא. כל איש תקשורת שמכבד את עצמו התבטא בנושא בידענות רבה. הניתוחים והדיווחים חלחלו אל משתמשי הקצה (כאמור, הציבור הישראלי וסוכני המודיעין של האויב), והביאו כל אחד מהם לגבש דעה נחרצת לא פחות. ואז, בלילה בהיר ואביבי, התברר שהכול היה הצגה, הטעיה מתוכננת ומבוימת היטב.
רגע, האם לא ייתכן שאנשי התקשורת ידעו על ההטעיה ונטלו בה חלק? אין לי מושג. אם הם ידעו והשתתפו בהטעיה, הרי שהמצב חמור שבעתיים, לפחות מצידם של אלה הדוגלים בתקשורת עצמאית ונטולת משוא פנים. אני מקווה שאנשי התקשורת הולכו שולל, ונשאו את נבואות הכזב שלהם בתום לב.
באוקטובר 2024 פרסם אבישי גרינצייג מאמר מבריק, שבו הוא ניתח את טורי הפרשנות של הפרשן אלון בן דוד מאוקטובר 2023 ועד ספטמבר 2024. כמות הסתירות והתחזיות שהתבררו כשגויות מבהילה ממש. אין ספק שבן דוד לא לבד במערכת הפרשנויות וההתנבאויות. בערוצי האקטואליה יושבים מומחים, ידענים וידעונים שמקבלים משכורות נאות, ואף אחד לא מצפה מהם לומר "אני לא יודע".
אם כך הם פני הדברים, אין ברירה אלא לתהות לגבי איכותו של המידע שזרם אלינו במהלך אותם חודשים ארוכים. ובניסוח קצת פחות עדין: המידע שמשתמשי הקצה קיבלו לא היה סתם מידע חלקי. מידע חלקי הוא לחם חוקנו כאנשים חושבים, המבינים שמידע, במהותו, הוא אינסופי. הבעיה היא שהמידע שניתן היה מידע מסונן.
עינינו הרואות שאין במידע שקיבלנו כל תועלת, לא כדי להבין את ההתרחשויות לאשורן ובטח שלא כדי לגבש עמדה מנומקת לגבי המלחמה והתנהלותה. זאת ועוד, מה התוקף של ביקורת ציבורית המבוססת על מידע מסונן ועל ניתוחים או תחזיות שמתבררים כשגויים? התשובה הלא נעימה: אין תוקף. כל הוויכוחים, העימותים, הדיונים והמריבות נתנו לציבור תעסוקה, הזדמנות לשחרר קיטור. זה הכול.
אפשר להבין מדוע אנשים צורכים חדשות, בייחוד בתקופות קיצון כמו מלחמה. תקופות כאלה מאופיינות בחוסר ודאות. המעקב אחר האקטואליה נותן לנו אשליה של ידע ושל הבנה. האשליה הזאת מסייעת לנו לארגן את המציאות ובונה מחדש את הביטחון שלנו בעולם. המעקב הזה גם ממכר להחריד (ע"ע חרדת ההחמצה, fomo).
כאן החידוש הגדול: אנחנו לא זקוקים לאמצעי התקשורת כדי לקבל את המידע החשוב באמת. אני מבטיח שהמידע הקריטי לא יגיע אליכם מתוך כתבה ב-YNET.