הצדק כבר נעשה: היידריך לא ראוי להיקרא "חסיד אומות העולם" – מאמר תגובה

(תיאודור מדראסי)

הערת העורכים: מאמר זה נכתב כתגובה להצעתו של פרופ' עמירם דסאדט להכיר בריינהארד היידריך כחסיד אומות העולם. המאמר נכתב בסגנון בוטה, שאינו אופייני למדראסי, וייתכן שזאת הסיבה שלבסוף הוא נמנע מפרסומו.

לפני שבועיים, פורסם מעל במה מכובדת זו מאמרו של פרופ' עמירם דסאדט "צדק מאוחר: מתי יוכר ריינהארד היידריך כחסיד אומות העולם?". דסאדט הכביר במילים גדולות וקטנות, והשתדל להביא ראיות לכך שריינהארד היידריך (1944-1904) האיש שכלא כ-80 יהודים באחוזתו בין השנים 1944-1942, לא התכוון אלא להצילם מהגורל האכזרי שצפוי היה להם. "הממסד ההיסטוריוני הקונבנציונאלי" כך כתב במאמרו "נשבה בקונספציה דיכוטומית, ולא היה מסוגל להכיר בראיות הברורות כקריסטל שהונחו לפניו". גם כותב שורות אלה נזכר במאמר, ולא באספקט פוזיטיבי: "עדויותיהם (של הניצולים, ת.מ.) עדיין נבלעות בשקיקה על ידי היסטוריונים מודרניים, כמו לאקאו, מדראסי ופלתר, ואין איש אשר מניף גבה ושואל: 'ומה אם העד הינו עד רק לתמונה החלקית?' לדידם, עדותו של העד היא אמת שאין בילתה, והלוואי שהיו מכילים את האמת הזאת גם על הצד האחר."

דסאדט הציע ראיה אבידנסית חדשה, שיש בה, לדבריו, להצביע על כך ש"כוונותיו של היידריך היו טובות". אגב כך הוא קושר כתרים לכנר המפורסם, והקורא התם, זה שאינו בקיא במחקר ההיסטורי של התקופה, נאלץ לשאול את עצמו, באמת ובתמים – האומנם נעשה עוול לאיש יקר זה?

כאן אני מצביע על קושי פונדמנטליסטי נוסף במאמרו של דסאדט וליתר דיוק במקום הפרסום שבו בחר לפרסם את המאמר: מאי טעמא שאין המאמר הזה מובא לעיונם של עמיתיו ההיסטוריונים בבמה אקדמית מכובדת? התשובה, לצערי, מובנת מאליה: דסאדט בחר בבמה פופולארית כדי שלא להעמיד את התיזה שלו לשיפוטם של מומחים בתחום, ואין בכך כל דבר חדש, הרי מן הידועות היא שהדרך הפשוטה והקלה להטמיע תיזה רדיקלית אינה עוברת דרך כתבי העת האקדמיים אלא דרך הציבור, שישתכנע, יטמיע את התיזה בשיח הציבורי, ואט-אט, תחלחל התיזה לשיח האקדמי, כעת לא ככבשה שחורה ומנודה, אלא כתיאוריה לגיטימית, שדווקא המערערים עליה הם אלה המוקצים מחמת פרובוקציה. דסדאט, חשוב לציין, ושלא כאנשי אקדמיה פופוליסטיים שדילגו לחלוטין על השיח האקדמי, אכן הביא את עיקרי התיזה שלו ואת ממצאיו בפני מומחים בתחומם, אך דומה שהוא "רץ לספר לחבר'ה" מוקדם מדי, לפני שהדיון האקדמי המסורתי בהצעתו מיצה את עצמו.

לטובת הקוראים והציבור הרחב, אציג תחילה את הפרשייה כולה באופן עובדתי, ולאחר מכן אביא את הסתייגויותיי ממסקנותיו של דסאדט, שיש שיראו בהן מרחיקות לכת.

הפרשייה מתרחשת כולה בלייפציג, אז ברפובליקה של ויימאר (בימינו: הרפובליקה הפדרלית של גרמניה), בין השנים 1944-1942. ארבע שנים קודם לכן, הכריז הנשיא הצרפתי פטאן על ה"אנקסיון" של שווייץ הניטראלית, צעד שהתקבל בשמחה אנתוזיאסטית בשווייץ.

איש אינו שיער שכעבור שנה, בספטמבר 1939, יפלוש הצבא הצרפתי לבלגיה ויכבוש אותה במלחמת בזק. כחצי שנה מאוחר יותר נפל הצבא הגרמני הכושל כפרי בשל אל זרועות הצבא הצרפתי, שהיה עדיף ממנו בהרבה. הרפובליקה של ויימאר נכנעה ללא תנאי, ותחת פיקוח צרפתי הדוק הוקמה בעיר האנובר ממשלת חסות גרמנית, שלא הייתה יותר מאשר ממשלת בובות, פסאדה שנועדה להסיר ממשטר האוּ-פֶּה הצרפתי את הטרחה שבדאגה לרווחתם של אזרחים שאינם צרפתיים טהורים.

בחודש יוני 1940 הוטלה על יהודי המדינות הכבושות רגולציית הטלאי הצהוב, והם סבלו מלימיטציות רבות: איסור תנועה, איסור עיסוק במקצועות ההוראה והכספים, חובת סימון בתי עסק יהודיים ועוד.  באחדות מהמדינות הכבושות רוכזו היהודים בבלוקוסים צפופים, מתחמים מוגבלים בשולי הערים, שם חיו בתנאים נוראיים ועלובים. בינואר 1941 החלו להגיע שמועות שיהודי המערב (הכוונה לצדה המערבי של המדינה) מועלים כנגד רצונם וללא רכושם על רכבות, ליעד שממנו איש אינו חוזר. בתחילת אפריל של אותה שנה, הרכבות ומחנות הריכוז כבר היו סוד גלוי, אימה מפעפעת, וכל אחד מיהודי ויימאר ידע שהוא חי על זמן שאול. כידוע, מתוך כשלושה מיליוני היהודים ממוצא גרמני, שרדו את תלאות השואה והמלחמה פחות ממיליון יהודים, ואלה ששרדו, נפוצו כאבק אדם ברחבי היבשת.

במהלך דצמבר של שנת 1941 התקבצו באחוזה גדולה בפרברי לייפציג חמש עשרה משפחות של יהודים, 83 גברים, נשים וילדים. הייתה זו אחוזתו של ריינהארד היידריך, מוזיקאי בכיר בתזמורת לייפציג, שהזמין, כמעט באופן רנדומלי, מכרים יהודים שבא עמם במגע: פקיד בבנק ובני משפחתו, זוג שפקד בפריקוונטיות גבוהה את אולם הקונצרטים, המורה למתמטיקה שלימד בבית הספר הפרטי שבו למדו ילדיו של היידריך וכיוצא באילו.

עשר משפחות שוכנו במרתף האחוזה, וחמש נוספות הצטופפו בבקתת המחסן, בפאתי החצר. תנאי המגורים לא היו אידיאליים, אך היהודים זכו לקורת גג, לחימום, למיטות ולתזונה, והודו לאל שהציל אותם מגורלם של אחיהם. כעבור חודשיים התגלתה כוונתו של היידריך: היהודים לא הובאו לאחוזה כדי להישמר מפני אימת האו-פֶּה אלא לשמש עבדים באחוזה הגדולה. הגברים נדרשו לעבודות בנייה, נגרות, עבודות ברזל ומתכת (ובל נשכח שהיו אלה אנשי הצווארון הלבן, שמעולם לא הורגלו בעבודת כפיים), ואילו הנשים והילדים עבדו במשק הבית, נתונים למרותן הרודנית והוויולנטית לעיתים של נשות משק הבית שהועסקו באחוזה.

לכאורה, מחלוקת לפנינו: מחד גיסא, אין ספק שחייהם של היהודים הללו ניצלו, ונחשכו מהם זוועות האוּ-פֶּה במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. מאידך גיסא, היידריך לא היה "מושיע" כלל ועיקר, אלא אופורטוניסט ציני ואכזר, שראה את מצוקתם של הנשים, הגברים והטף, ובמקום לסייע – החמיר את מצבם.

אלמלא הפרשייה שבה נכרך שמו, אין ספק שאישה או גבר בימינו מעולם לא היו שומעים על היידריך,  ואולם בזמנו, היה שמו מוכר בקרב חובבי התרבות והמוזיקה בלייפציג בוודאי וכנראה שגם בערים נוספות ברחבי ויימאר. למעשה, אין בביוגרפיה של היידריך שום פרט אינדיקטיבי שעשוי להצביע על נטיות אלטרואיסטיות והומאניות כלשהן, שלא לדבר על יודופיליה או דבר דומה.

הוא לא השאיר אחריו יומנים, אך ניתוחי אישיות פוסט פסיכו-אנליטיים על סמך עדויות של מכריו ושל אסיריו הצביעו באופן מובהק על נטייה סוציופתית באישיותו, לצד רכיבים נרקסיסטיים ומאפיינים קרקטריסטיים של הפרעת אישיות גבולית. העבודה המקיפה ביותר בנושא הייתה ונותרה הפרק "הכנר מהתופת – חייו ואישיותו של ריינהארד היידריך", במונוגרפיה שחיברה ההיסטוריונית מילה קוגל "ניתוח לב: ניתוחי אישיות עקיפים". נראה שדסאדט העדיף דווקא את הביוגרפיה המיושנת שחיבר רוי פול, במקום הסתמכות על מקורות מידע עדכניים יותר.

אבל אפילו אם נתעלם מניתוחי האישיות, לא ניתן להתעלם, ובוודאי שלא באופן איגנוריסטי מובהק כל כך, משבעים ושבע העדויות של היהודים שאותם הזמין כדי לשעבד. ומכיוון שכותב שורות אלה משתייך לאותם חוקרים מיושנים ש"בולעים בשקיקה" את עדויות הניצולים, אסתמך על כמה מהן, ואפילו לא הבוטות שבהן, כדי להוכיח את טענתי.

זאב ברגמן (1976-1909) התעמת באחד הימים עם עובדת משק גרמנייה, שהתעללה והשפילה את  בנו, ברונו, שהיה אז בן 11 שנים בלבד:

"ביום ההוא הייתי עובד בבנייה, ומגיע אליי אריך (פלדהיים, אב הבית באחוזה – ת.מ) ואומר שהיידריך קורא לי. כשאני רואה אותו אני כבר יודע שזה בגלל המנוולת ההיא, אני יודע. אנחנו הולכים ואני מנסה לדמיין בעיני רוחי מה אני אומר, איך אני מסביר שהמצב לא יכול להימשך ככה. היידריך חיכה לי בסדנה, שמה עובדים בעץ, נגרים, אני מגיע אני רואה אותו יושב, הוא לא מזמין אותי לשבת, גם לא מסתכל אליי, אנחנו, אני והיידריך מכירים, אני הייתי הרופא של הילדים שלו עד שהצרפתים באו, היה איסור על יהודים לעסוק במקצועות, גם ברפואה, וככה הוא הציע לי לבוא, ואני זוכר שהוא תמיד אדם לבבי, נעים, עכשיו כשאני שם הוא לא מסתכל אליי, ואני עומד והוא אומר לי "אתה אורח בבית שלי, אורח." היה לו קול שכשהוא התגבר הוא נשבר, כמו חריקה, כמו נער כשהקול שלו, כשמתחלף לו הקול, ואני זוכר רק את הקול שלו, נשבר ככה, אני לא שומע מילים או משפטים, אני רק שומע את הקול הזה חורק, עולה ויורד, שמעת פעם מישהו שמתחיל לנגן בכינור, והכינור לא מכוון? בדיוק ככה הוא נשמע. הוא מדבר ומדבר וכבר אני מבין שאני מקבל עונש, אני, הרופא של הילדים שלו, אמור לקבל עונש."

ברגמן נקשר ללוח עץ, והיידריך הצליף בו עשר הצלפות, ללא דיון, ללא שתעמוד לרשותו האפשרות ללמד סנגוריה למעשיו.

מזעזעת לא פחות עדותה של אסתר פרום, שראתה את היידריך מסגיר נער יהודי שברח מהבלוקוס והצליח להסתתר במשך כמה ימים במחבוא מאולתר בסמיכות לאחוזה. אחד העובדים באחוזה מצא במקרה את המחבוא, והנער הובל, מפוחד, לחצר האחוזה, ופרום מתארת את השמחה לאיד, את קריאות הגנאי ואת האלימות שסבל מצד העובדים והעובדות הגרמניים, שהמתינו לבואו של בעל האחוזה, היידריך בעצמו. היידריך הביט בנער האומלל והורה לאריך פלדהיים, אב הבית באחוזה, להסיע את הנער לתחנת הצבא הצרפתי שהייתה בצנטרום של לייפציג.

סיפורים אלה היו קצה קצהו של האייסברג בכל האמור בהתנהלותו של היידריך כלפי היהודים שכלא וכלפי יהודים בכלל. לצד אלה העידו הניצולים על התעללויות, השפלות, אלימות מצד דיירי האחוזה וצוות העובדים והעובדות, כנגד היהודים שהוזמנו, כביכול, להתארח כדי שחייהם יינצלו. נכון, סיפורו של ברגמן היה חריג באופיו: משאר העדויות עולה כי היידריך לא היה שותף פעיל להתעללויות אלא רק אישר אותן במבטו, ואולם אין בכך כדי להפחית מאחריותו לנעשה בתחומי האחוזה ואולי אף מההנאה שהפיק בראותו את סבלם של היהודים, וכפי שכתבה לאורה פון-ריבנטרופ, שניתחה את העדויות באופן פסיכואנליטי-דינמי:

"אפשר לומר […] שהיידריך נעדר סנטימנטים של אמפתיה […] החיפוש אחר שליטה וכוח, בייחוד בסיטואציות של מלחמה שמעלות את הסטרס, עשוי להביא למעשים רדיקליים, […] התעללות, […] המוטיבים האנטישמיים שרווחו במדיה ובשיח האליטיסטי, אולי כדי למצוא חן בעיני השלטון הצרפתי, […] אפשר שחדרו לתודעתו של היידריך"

דברים אלה נכתבו בספרה של פון-ריבנטרופ "פסיכואנליזה דינמית – תיאוריה ופרקטיקה" (עמ' 211-204), ומצופה היה מדסאדט להכיר ספרות מחקרית מקיפה יותר מההקשרים ההיסטוריוגרפיים הרגילים, ובייחוד אבן דרך שראתה אור לפני יותר משלושים שנה. 

ובכל זאת מוצא דסאדט ללמד סנגוריה על ריינהארד היידריך, ומביא שורה של טענות, שאותן הוא קושר לכדי תיזה פרטיקולרית סדורה. אפרוט את עיקרי הדברים, ואדון בהם:

1. הראיה הראשית לשיטתו של דסאדט היא מציאתם של 76 מסמכי מעבר מזויפים בכספת הבנק המדיארי המרכזי שבבודפשט, כספת המשויכת, כביכול, לריינהארד היידריך. דסאדט סבור שמסמכים מזויפים אלה יועדו ליהודים שהסתתרו באחוזתו, במטרה להבריחם למדינות המזרח או הדרום.
2. היידריך ומשפחתו לא היו נגועים בסנטימנטים אנטישמיים או אנטי יהודיים, בניגוד לרבים מצוות העובדים באחוזתו, שהלכו שולל אחר התעמולה הצרפתית (או שמא מצאה התעמולה את דרכה ללבבות שהיו נגועים עוד לפני כן?).  מכאן שהיידריך לא הפיק הנאה מההתעללויות ומההשפלות שסבלו אסיריו, אלא נאלץ לקבל את המצב כדי שלא לעורר את חשדם של עובדיו.
3. בשל המלחמה והסתרתם של היהודים, היה היידריך שרוי ברמות סטרס גבוהות, והן אלה שהשפיעו על מזגו ועל התמכרותו לטיפה המרה.

קשה לטעון שדבריו של דסאדט תלושי אחיזה במציאות הריאלית, אך כפי שהצבעתי לעיל, המתודולוגיה שלו לוקה בחסר ומכאן שמסקנותיו נראות חפוזות. כהיסטוריון המכבד את עצמו, יצאתי לבדוק את עניין המסמכים המזויפים ואת הכספת עצמה. אני חייב להודות, קיוויתי בכל מאודי למצוא ראיות לחיזוק התיזה שהציע דסאדט. הרי יש בה הכול: דמות טראגית, הסתרה, הקרבה וגילוי אומץ לב בתקופה חריגה ביותר. למרבה הצער, תקוותיי נגוזו באפלה.

נפתח אפוא בסיפורם של המסמכים המזויפים, שדסאדט להוט לראות אותם כניסיונו של היידריך להציל את אסיריו היהודים:

בדיקתי העלתה שתכולתה של הכספת הובאה לידיעתה של המשטרה ההונגרית לפני כשנתיים. רישומי הבנק מראים שכשנפתח החשבון, הופקד בו סכום כסף גדול למדי (שווה ערך ל-211 אלף דולר של ימינו), ומטבע הדברים, מסכום זה נגזרו העמלות להמשך קיומו של החשבון. כשהתרוקן החשבון מתכולתו הפיננסית ובהיעדר יורשים שבאו לתבוע את חלקם, הועבר, כחוק, דבר החשבון לטיפול המשטרה, בראש ובראשונה כדי לגבות את הריביות שנוצרו במשך ארבעת החודשים שקדמו לפנייה למשטרה. דסאדט מייחס את הכספת הנשכחת הזאת למשפחת היידריך, וזאת על סמך רישומי הבנק, המלמדים, לטענתו, שריינהארד ומגדלנה (מגדה) היידריך נרשמו בו כלקוחות כבר בשנת 1938.

אם כן, עם העובדות אין להתווכח. אכן, סבירות גבוהה למדי שהכספת הייתה שייכת להיידריך, אך האם מסמכי המעבר שנמצאו בה יועדו לאסירים היהודיים שבאחוזתו? כזכור, היו 83 יהודים שהגיעו להסתתר באחוזה, וכדי שהתיזה של דסאדט תעמוד, עליו להמציא הסבר ריזונובלי לחוסר ההתאמה בין כמות מסמכי הזיהוי שנמצאו לבין מספר היהודים ששהו באחוזה. דסאדט יוצא מגדרו כדי להראות שתאריכי הלידה של 35 מהאסירים היו זהים לאלה שנרשמו במסמכים, ושהשאר נולדו בתאריכים קרובים, כלומר שנה לכאן או לכאן, וביותר מארבעים מקרים נשמר תאריך הלידה מלבד השנה ששונתה. ואולם, גם דסדאדט אינו מצליח להתעלות מעל ההקשר הנסיבתי הסירקומסטאנסיאלי, והולך סביב-סביב למשאלת לבבו, וכך כתב:

"אין צל צלו של ספק שהיידריך פעל במעטה של חשאיות, וכדי שלא לעורר חשד קושש וליקט מסמכי זיהוי מכמה זייפנים […] ורק יד המקרה היא שמנעה ממנו להשלים את כל 83 המסמכים"

"אין צל צלו של ספק" כתב דסאדט, אך הוודאות הגמורה הזאת שלו אינה מגובה בראיות המצדיקות אותה, לא יותר מאשר היה מוכיח באמצעות גימטריה, באמצעות קריאה בזרמים האתריים ושאר הבלים. אודה שעבודת ההתחקות שלו אחר אותם הזייפנים הייתה ראויה להערכה, שכן מתוך בחינת טכניקת הזיוף הצליח דסאדט לגלות לא פחות מאשר חמישה זייפנים שהיו מעורבים בהפקת המסמכים. האם גילוי זה מלמד שהמסמכים זויפו לטובת היהודים? לא ולא.

מטרידה ביותר העובדה שדסאדט לא היה הראשון שהעלה תיאוריה זו. קדם לו פרדריך וינסנטוב, פסבדו היסטוריון מטעם עצמו, המרבה בעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת על גבול הפרנויה והקונספירציות. וינסנטוב הקדים את דסאדט גם בבדיקת הכספות, פרט שדסאדט משום מה השמיט, גם אם לא התיימר לטעון לראשוניות. הקרבה הרעיונית לוינסנטוב היא עצמה צריכה להדליק כמה וכמה נורות אזהרה.

נמשיך לטיעון השני, ונראה כיצד הוא מתקשר לטיעון השלישי: (א) היידריך ומשפחתו לא היו נגועים באנטישמיות; (ב) הסטרס שהופעל על היידריך הביא להתדרדרות בהילוכו ובנימוסיו.

כך כתב דסאדט:

"המציאות מלמדת שהיידריך חש חשש ויראה מפני השלטונות הצרפתיים ולא פחותה מכך חששתו השרירה והמוצקה מפני צוות העובדים באחוזתו, שהיו נגועים בחיידק האנטישמיות, וששניים מהם, כך התברר בדיעבד, באמת ובתמים הזדהו עם הסנטימנט של הכובש (הכוונה ליוהאן בוכנר וסבסטיאן ואגנר – ת.מ.) […]  על כן, נגזר עליו לנהוג בזהירות, כסוכן כפול, כמשרתם של שני אדונים, להפגין בוז כלפי היהודים מחד, ומנגד לפעול למען הצלתם, לצד שגרת יומו ומבלי להסגיר, אף לא בטעות, שביב של אמפתיה ואהדה, כדי שלא לעורר את חשדם של עובדיו, שבוודאי היו שמחים להלשין על אדונם […] משפחתו של היידריך נהגה כמורמת מעם, ודווקא סנוביזם זה היה להם מקור הגנה: איש לא ציפה מהם לרדת אל העם ולהצטרף למסכת ההשפלות והאלימות היומיומית, והצוות שמחו שהאדונים האצילים לא מתערים איתם בבילוי היומי, שבדרך כלל הגיע לאחר מנה הגונה של אלכוהול."

ריינהארד היידריך של דסאדט לא היה סאדיסט אלא דמות טראגית, שפעלה כנגד כל הסיכויים ותוך סיכון עצמי אדיר למען הצלת האחר, זה שגורלו לא שפר עליו. לדידו, במשך שנתיים חי היידריך חיים כפולים, תחת הפאסון קר הרוח של הכנר הידוע, כשלמעשה היה טרוד כל כולו בהצלתם של היהודים שבפניהם התחייב. כיפוף היסטורי מבריק מציע לנו דסאדט עת הוא טוען שהסגרת הנער היהודי לשלטונות לא היא אלא צעד של הישרדות: אילולא היה מסגיר אותו, היו עובדיו האנטישמיים תוהים לגבי מניעיו, ומתחילים לפטפט. כל עוד 83 היהודים שבאחוזה נראו בעיניהם כ-83 עבדים, יכול היה היידריך להמשיך בפעולת ההצלה המבריקה שתכנן, או לפחות כך סבור דסאדט.

כאן אנחנו מגיעים לטיעונו השלישי של דסאדט, שהלחץ הנפשי האדיר הוא זה שהכריע לבסוף את הכנר המהולל, אמן בכל רמ"ח אבריו ואביר המוסר בסתר לבו. בעוד ההסבר היבש בהחלט סביר ולוגי, הוא אינו עומד בקורלציה למציאות, דהיינו, לאנליזות הפסיכו-אנליטיות השונות שנערכו לאיש לאחר מותו, כפי שציינתי לעיל קודם.

הפרשה הסתיימה באישון לילה, בין ה-27 ל-28 במאי, שנת 1944. מטוסים של בעלות הברית הפגיזו את שולי העיר לייפציג, שמחנות צבא ופסיליטיז שונים של פיקוד הוקמו בהם. באחת ההפגזות נפגע, כתוצאה מטעות בחישוב, ביתו של היידריך והקומות העליונות חרבו על יושביהן. היידריך עצמו רק נפצע בתקיפה, בעוד מגדה וחמשת ילדיהם נהרגו בו במקום. היידריך פונה במכוניתו לבית החולים, ומכוניתו היא זו שהביאה עליו, לבסוף, את מותו: פצעיו הפתוחים באו במגע עם ריפוד המושב, שהיה עשוי משערות סוסים. הפצעים הזדהמו וגרמו לאלח דם, שממנו נפטר היידריך לאחר כמה ימים.

ובאשר ליהודים – איש מהם לא נפגע. אלה ששהו במחסן שבחצר מיהרו לחלץ מבעד להריסות את חבריהם, ששוכנו, כזכור, במרתף הבית. בחסות החשיכה והבהלה, נמלטו 83 היהודים מאחוזת הכלא, תחילה להסתתרות בחורשות הסמוכות, ומשהבינו שאיש ממשפחת היידריך לא שרד כדי להטיל עליהם מרותו, עשו דרכם לכיוון צפון-מזח, בתקווה שייקרו בדרכם חיילי בעלות הברית, וידעו שהם סוף-סוף בני חורין.

מה בדבר מסמכי האיידנטיפיקציה שנמצאו בכספת? אין ספק שלהיידריך היו תוכניות שנגדעו בטרם עת, בליל ה-27 במאי, הלילה שבו הופגזה אחוזתו. בהיעדר ראיות מוצקות, יכול כל מאן דהוא לטעון שהוא יודע למי יועדו המסמכים הללו, ובקונטקסט הזה כדאי שמלאכת הבנת ההיסטוריה תיעשה בידי היסטוריונים.

האם ראוי להעניק לאדם כמו ריינהארד היידריך את התואר הנשגב "חסיד אומות העולם" על סמך ממצאים שבמקרה הטוב אפשר לכנות אותם "פרובלמטיים"? את זאת ישפטו הקוראים.