רצח פנינית גודרמן – פרשת הרצח שהרעידה מדינה: סקירה

תיאודור מדראסי

תקציר

בשנת 1994 המדינה כולה הזדעזעה בגלל מקרה הרצח של פנינית גודרמן, נערה בת 14, שנרצחה באכזריות וגופתה התגלתה כעבור חודשיים ארוכים ומייסרים. החשד נפל על יגאל סימנטוב, שלאחר חקירה אינטרגוטיבית קצרה הודה במעשים, הורשע ונדון למאסר עולם. עשור שנים אחר כך ניצת עניין מחודש בפרשת הרצח, בעקבות ראיות חדשות שהראו, כביכול, שסימנטוב הורשע על לא עוול בכפו. הנושא חזר לסדר היום הציבורי בישראל ביתר שאת, תהליך שעורר ביקורת ציבורית נרחבת כלפי רשויות החוק, ושבסיומו זוכה סימנטוב במשפט חוזר, זיכוי שנותר שנוי במחלוקת עד היום.

במאמר זה אבחן את הפרשה מההיבט התודעתי והציבורי, ואנסה לעמוד על הגורמים ועל המניעים שהולידו את העניין המחודש. אני מודה לצוות הספרייה הלאומית ובראשם למנהלת הארכיון ד"ר בובית גלבוע, שבסיועם עלה בידי לאסוף את כל המקורות הקונטמפורריים בני הזמן שאזכרו את הפרשה, באופן ישיר או עקיף, בכתבה, בתחקיר ובפובליציסטיקה.  

הקדמה

ביום שבת, ה-15 בינואר, שנת 1994 נמצאה גופתה של פנינית גודרמן, נערה בת 15, על ספסל בגינה ציבורית בעיר הולדתה, דימונה. בדיקת המשטרה העלתה שהנערה לא נרצחה במקום, אלא שגופתה הובאה לנקודה כמה שעות לאחר הרצח הנוראי, שאירע במקום אחר, באותה שעה הלוקיישן לא היה ידוע. המידע הראשוני שדלף היה מזעזע: הנערה נדקרה פעמים רבות, גרונה שוסף וכל שיניה נעקרו בברוטאליות מתוך פיה. ביקורת נוקבת הוטחה במשטרה, כביכול על אוזלת ידה, הן משום שלא הצליחה למנוע את רציחתה של נערה בת 15 (ויש שטענו שהכתובת הייתה על הקיר), והן משום הזמן שחלף וחלף, ללא מציאת רמזים או חשודים בביצוע המעשה.

חמישה שבועות חלפו עד שנעצר חשוד ראשון ויחיד במעשה: יגאל סימנטוב, תושב ירוחם בן 43, שהפעיל את מזנון בית הספר התיכון שבו למדה גודרמן, תיכון אורט ע"ש יאיר שטרן, בין השנים 1991 ועד 1993. תחילה, זומן סימנטוב לחקירה קצרה משום שעקבות נעליו נמצאו בקרבת הספסל שבו התגלתה הגופה. בדיקה פורנזית מקיפה יותר מצאה בין ציפורניה של גודרמן סיב בד המתאים לחולצה שסימנטוב השליך לאשפה באותו היום שבו אירע הרצח, וכן סימני צמיגים מהסוג התואם לרכבו של סימנטוב, שנמצאו על הכביש הראשי בקרבת הגינה הציבורית.

החקירה הייתה קצרה, ובסיומה הודה סימנטוב שרצח את גודרמן כנקמה על העברת מכרז הפעלת המזנון לאחד ממתחריו, דיווח היכן הסתיר את הסכין ששימשה ככלי הרצח, ולדברי המשטרה אף שיחזר את הרצח. מאוחר יותר פורסם שערב הודאתו של סימנטוב, הוא הוקלט בתא המעצר בידי מדובב משטרתי, ובהקלטה חשף מידע מוכמן, היינו מידע שהיה ידוע אך ורק לרוצח: הוא ידע שגודרמן לא נאנסה ושאחת מעצמות ידה הימנית, עצם החישור שבין המרפק לכף היד, הייתה שבורה כשהגופה נמצאה. שבר זה, כך עלה בנתיחה שלאחר המוות, נגרם לאחר מותה של הנערה, כנראה בעת העברת הגופה.  

ועדיין, נותרו שאלות רבות ללא מענה, כמו לדוגמה, האכזריות הרבה שבה בוצע הרצח, שנראתה מיותרת בהתחשב במניעיו של סימנטוב, שכן סימנטוב הודה שהוא בחר את הנערה באופן רנדומלי ואקראי. זאת ועוד, חומרתם הקשה של המעשים מנוגדת למסקנותיהם של ד"ר קריס וד"ר רובינוב, הפסיכיאטרים שהעריכו כי סימנטוב "נקל לכעוס אך באישיותו חסרים רכיבים אלימים, קל וחומר שהוא אינו מסוכן לציבור". שאלת הלוקיישן גם היא נותרה סתומה, שכן בלוקיישן שמסר סימנטוב לחוקריו לא היו כל ראיות למעשה הרצח או להעברת הגופה משם אל הספסל הציבורי שבו התגלתה ביום המחרת. מתוך שאלה זו עלתה שאלה אחרת – היכן הסכין? סימנטוב אמר לחוקריו שהשליך את הסכין לפח אשפה בתחנת הדלק אשר ביציאה מהעיר דימונה, ואילו בהקלטת שיחתו עם המדובב המשטרתי הוא נשמע אומר כך:

"עברתי אצל חבר, הוא עובד באתר בנייה, שם אתה יכול, כל דבר אתה מכניס לבטון וזהו, אף אחד לא ימצא, למה כדי למצוא צריך להרוס את כל הבית".

האומנם התכוון לכלי הנשק שבאמצעותו בוצע הרצח המזעזע? קשה לקבוע בוודאות: השיחה עם המדובב דמתה לעיתים למונולוג אסוציאטיבי ורפלקטיבי ולא להודאה ברורה ומסודרת, ובמשפט, כשעומת מול הדברים, השיב שאינו זוכר דבר מאותה השיחה. ואולם המכה הנחרצת שספג סימנטוב הייתה הימצאותה של סכין ביציקת בטון באתר בנייה באזור ירוחם, וזאת על אף שהתביעה לא הצליחה להצביע על קשר בינו לבין אתר הבנייה, נור להסיר את הספקות שאולי סכין זאת הוסתרה בידי אדם אחר, שלא היה קשור לפרשה.

עו"ד נאמי רגצי, ראש התביעה, התייחס לנושא הלוקיישן השגוי בביטול, וקשר אותו לחזרתו של סימנטוב מהודאתו:

"לפנינו שני יגאל סימנטוב: יגאל סימנטוב הראשון הוא איש ישר, שנסחף בלהט הנקמה, רצח נערה שכל פשעה היה ללמוד בבית הספר שממנו פוטר, ושזמן קצר לאחר שנתפס, הבין שמצפונו לא יוכל לשאת בנטל, והודה באשמה. יגאל סימנטוב השני הוא יגאל סימנטוב השורד, האלים והמניפולטור. יגאל סימנטוב השני תכנן לחזור בו מהודאתו, והכין את השטח כששלח את החוקרים, לא אל זירת הרצח, אלא למקום אחר לגמרי. ככה יוכל לטעון, כפי שאכן טען, שההודאה נכפתה עליו."

השופטים קיבלו את עמדת התביעה, וגזרו על סימנטוב מאסר עולם. עד כאן, שנת 1996.

פרק א: מה ההבדל בין מתמחה למומחה (או: קצת עזרה מחבריי)

עשר שנים לאחר מכן, בתאריך 13 באפריל שנת 2004, פורסמה ביומון "עיקר החדשות" כתבה קצרה, ובה סקירת המשפט והתמקדות בעדותו של ד"ר תבל סולני, אז מתמחה צעיר במרכז הארצי לפתולוגיה ולפורנזיקה. סולני, שהיה בשנת התמחותו השנייה במרכז, טען במשפט שהסכין שהובאה כראיה לבית המשפט לא בהכרח שימשה בתור כלי הרצח, אך דבריו לא התקבלו, וכפי שנכתב בפסק הדין:

"ד"ר סולני סבור שהסכין המוצגת לפנינו ככלי הנשק העיקרי אינה הסכין ששימשה לביצוע המעשה הנורא, מניה וביה. אליבא דסולני, אשר לא בדק את כלי הנשק בעצמו ולא את פצעי החדירה, אלא הסתמך אך ורק על התמונות שהוצגו לאחר מעשה בפני המקום, אחדים מפצעי הדקירה, מקורם, לכאורה, בלהב שאחדות משיניו קטנות במידותיהן משיני הלהב אשר באמצעותו ביצע הרוצח את זממו הנקלה. עם זאת וחרף האמור לעיל, ד"ר סולני לא ידע להשיב לקושיותיי, והביט בי כתרנגול בבני אדם, ואתמה על כך, כי הלוא קושיותיי ביקשו לבאר את הקשה לביאור: האם לא ייתכן באופן אפשרי שההבדל הנראה בצילום נובע מזווית חדירת הלהב? להבא, מוטב שראש המרכז הארצי לפתולוגיה ולפורנזיקה יתכבד למסור עדות בעצמו, הוא ולא שליח."

אלה היו דברי השופטת אור שוקר, שהתקבלו על ארבעת השופטים האחרים.[1] הכתבת, דובדבן קסור, רמזה שבעקבות עדותו של סולני, וליתר דיוק, בעקבות עמדתו של סולני, שהעז לפקפק בהרשעתו של סימנטוב, מנעו גורמים שונים את קידומו במרכז הארצי לפתולוגיה ולפורנזיקה (מאל"ף).

דומה שהכתבה הקצרה הזאת חמקה מעיניהם של רוב קוראי העיתון, שאולי גם לא השגיחו בכתבה אחרת, שפורסמה ב-3 במאי באותה שנה, כתבתו של חן דביר, שהביא כמה תגובות לחשיפתה של עמיתתו שלושה שבועות קודם לכן. אחת התגובות הייתה של מומחה אמריקאי לפורנזיקה, שבחן את תצלומי הראיות ומציטוט דבריו הנחרצים עולה שיש בעדותו של סולני עילה מספקת למשפט חוזר בעניינו של סימנטוב. שאר התגובות היו תגובות בעילום שם, של שוטרים המעורים בתיק הרצח, שהלינו על פגמים בהליך החקירה.

כעשרה ימים אחר כך, ביום ה-12 במאי, פורסמה בעיתון כתבה שלישית, הפעם בתוספת אזכור בעמוד הראשי, ובכתבה זו רואיינו כמה נערים ונערות, בני כיתתה של גודרמן, שפסקו בנחרצות "משהו לא מסתדר לנו כאן, לא הגיוני" ונאחזו בדבריו הטסטימוניים של סולני כחיזוק לתחושותיהם. "זה כאילו שמצאו שעיר לעזאזל" צוטטה נערה אחת, וחברתה הוסיפה "מנסים להסתיר משהו וכשמישהו בא ואומר להם, היי, תפסתם את הבנאדם הלא נכון, הם מתעצבנים".

לא אחת קורה שעיתונאי יורד לעומקה של פרשה, נובר בה ועוקב אחריה באובססיביות, לעיתים מתוך סקרנות ולעיתים מתוך תקווה שבין השיטין יבצבץ לו סקופ מפעים. לא זה היה המקרה בפרשת ד"ר סולני: כאן היינו עדים לשלושה עיתונאים שונים מאותו עיתון, ומצב כזה הוא אחד המאפיינים המובהקים של מה שקרוי בעגה העיתונאית "ידיעה בהזמנה", לוביזם בעיתון.

אלה היו רק יריית הפתיחה, למירוץ מרתוני, או אולי למסע צלב, שאליו יצא "עיקר החדשות", מסע צלב שלמראית עין נראה כמו מסע הצלב הראשון, אך למעשה היה, לדעתי, כמו מסע הצלב הרביעי, שלא כוון נגד הכופרים המוסלמים בארץ הקודש, הווי אומר, לא מלחמת קודש לחשיפת האמת בפרשה הסבוכה והמתעתעת הזאת, אם אמנם היא מתעתעת, אלא קידום שאיפות לשררה של מאן דהוא.

אט-אט הפך ד"ר סולני לפנים מוכרות בכל בית בישראל, בזכות תמונתו שהתנוססה חדשים לבקרים בעמודים הראשיים של העיתון. גם העומדת בראש המחלקה לפורנזיקה משפטית במאל"ף, ד"ר יהודית בן אריה, נעשתה מוכרת בכל בית בישראל, אולם אם ד"ר סולני הוא מי שנלחם לטובת הצדק, הרי שד"ר יהודית היא עסקנית נכלולית הסוגרת חשבונות עם מי שאינו מיישר קו עם המדיניות, ובכל פעם שנזכר שמה בהקשרים אחרים, נכתבה או נאמרה הערת אגב בנוסח "ד"ר יהודית בן אריה, ראש המחלקה לפורנזיקה משפטית במאל"ף, שלאחרונה נקשר שמה להסתרת ראיות בפרשת רציחתה של פנינית גודרמן".

ככל שחלפו החודשים, כך יותר ויותר גופי תקשורת נסחפו אחר הטרנד התורן – ערעור פסיקת השופטים בתיק הרצח. עיתונאי ישראל החרוצים יצאו ללקט מידע מכל הבא ליד: במקום אחד נרמז שגודרמן נרצחה על ידי אישה שחשדה שבעלה מקיים קשר רומנטי עם הנערה, במקום אחר נכתב שביום הרצח דווח למשטרה על קבוצת נערים ונערות, שאינם בני המקום, ששוטטו ברחבי דימונה באופן מעורר חשד, ובאחד משידורי החדשות הועלתה הסברה שרציחתה של גודרמן קשורה לטקס פולחני של כת השטן הפעילה בעיר. בתוך כך החלו להישמע ולגבור הקריאות הטוענות לחפותו של סימנטוב, טענות שהופיעו בתור מאמרי פובליציסטיקה, כמונולוגים באמצעי התקשורת וברשתות, כקבוצות דיון וכמחאות תמיכה הקוראות למשפט חוזר שיסתיים בזיכויו של המורשע ברצח. חשוב לציין שבכל שִׁפְעַת החומר שנסקרה לצורך כתיבת מאמר זה, כולם מקורות ראשוניים אותנטיים, לא מצאתי ציטוטים מתוך פסק הדין ואף לא התייחסות לנימוקי השופטים בהכרעתם. מבחינה פסיכולוגית, הייתה זאת נהירת המונים, עדריות מפעימת חושים, ששטפה את מדינת ישראל.

בינתיים, מאבק האיתנים, אם באמת היה כזה, בין סולני לבין בן-אריה, נשכח, ואפילו לא נזכר בשולי הדברים.[2]

פרק ב: מי לא רצח את פנינית גודרמן? (או: מתי האמת היא האמת?)

במוצאי שבת ב-8 ספטמבר 2007 הוקרן לראשונה סרט התעודה "פנינים וסימנים טובים: מי באמת רצח את פנינית?", סרטם של התחקירנים שי דורון ויהב נתנזון, שניהם תחקירנים שנודעו בזמנם בזכות תחקיריהם הנשכניים וחסרי הפשרות, ושניהם מקושרים בקשרי עבותות לקונגלומרט התקשורת של "עיקר החדשות", שגם סייע במימון ובהפקת סרט התעודה. בראייה לאחור, אין ספק שסרט התעודה הזה היה דוגמה ומופת אקסמפלריים למושג "עיתונות מגויסת".

הסרט פותח באזכור לעדותו של ד"ר סולני, ומציג אותה כעדות של מומחה (חשוב לזכור שד"ר סולני היה אז בראשית תקופת ההתמחות שלו!), התבוננות מקצועית שהיה בה כדי להפוך את קערת פרשת הרצח על פיה ולחשוף את האמת, ועדות זאת, שנדחתה על ידי בית המשפט, לא הייתה לרוחם של כמה מושכים בחוטים. ד"ר סולני, כך מבינים הצופים כבר בתחילת הסרט, היה עוד קורבן של האמת. או אז נשאלת שאלת השאלות: מי רצה להרשיע את סימנטוב?

יגאל סימנטוב היה איש משפחה חם ואוהב, נורמטיבי לעילא ולעילא, ואין על כך חולק. לכאורה, הוא גם היה המועמד המתאים ביותר שאפשר היה "להלביש" עליו את הרצח, כך עולה מסרט התעודה, מכיוון שמנת משכלו, כפי שהוערכה על ידי פסיכולוג שצפה בעדותו במהלך המשפט, היא נמוכה מהממוצע. עובדה זו הפכה אותו לטרף קל, אדם נאיבי שיאות להסכים עם חוקריו וללכת שולל אחר המניפולציות המתוחכמות שלהם. יוצרי הסרט ראיינו את סימנטוב, הראיון הראשון מתוך ארבעת הראיונות שנתן בימי חייו, ובראיון מתוודה סימנטוב, בדמעות, על קשייו בחקירה:

"הם הם היו מדברים מהר, מהר יותר מדי, הם היו אומרים מילים שאני לא מכיר ומישהו אומר לי כל הזמן, זה בסדר, זה בסדר, אל תדאג, ואחר כך, אחורי זה הם הביאו לי איזה משהו שאני צריך לחתום עליו, והיו כתובים שם מלא מלא דברים בקטן, והייתי עייף ולא יכול לקרוא, למה אני גם ככה לא קורא כל כך טוב, ולא הבנתי, ואז מישהו היה אומר לי, בוא, קח, תחתום פה, ועוד מישהו אמר משהו אחר, ושוב הם מדברים כולם ביחד במילים שאני לא מכיר, ואז אני חושב שמישהו אומר לי שאם אני חותם אני הולך הבית, ועוד אחד שאומר הכול בסדר, הכול בסדר, ואני, אני חותם את השם שלי, אני חותם".

מחד גיסא, הצופה התם לא יכול שלא להשתאות אל מול המחדלים האובוויוסיים, המובנים מאליהם, שנראו בחקירה, אך מאידך, האדם הסביר נדרש לתהות היכן היה עורך הדין שאמור היה לייצג את סימנטוב, כלום הוא יצא להפסקת קפה וסיגריה, והשאיר את מרשו לבד עם כל השוטרים הללו?

אחד המרואיינים העיקריים בסרט, היה ד"ר סיימון שדות, שהוצג בסרט כחוקר פרטי.[3] שדות הרבה להציג ראיות שאסף לכאורה מזירת הפשע וראיות שעליהן התבססו, באופן לכאורי, החוקרים והתביעה בעת הכנת כתב האישום. כל הראיות שכביכול הציג הובילו אותו למסקנה שסימנטוב היה קורבן של מערכת משפטית מושחתת ומניפולטיבית, שניסתה לכסות על האשמים האמיתיים.  

ואולם, מחדלי הסרט אינם מלמדים שהחקירה הייתה תקינה וחפה מכל רבב: פגמים רבים נפלו במהלך החקירה, החל משלב איסוף הראיות, בואך בתחקור העדים ועד לקביעתו של השופט זאב וולפמן, שאחת מחולשותיו העיקריות של כתב האישום היה "המיסתורין האופף את מקום הירצחה של הנערה, או אולי זוהי רשלנותה של המשטרה, שטרם הגיעה לזירת הרצח" (מתוך פסק דין 10353/10, עמ' 37).

ומה בדבר ההליך המשפטי? האם גם בו נפלו פגמים? הצופים בסרט בוודאי ישיבו בחיוב על שאלה זו, ולא רק בגלל עדותו של ד"ר סולני, אלא מכיוון שסימנטוב הורשע ונענש בעונש כבד, אף על פי שהשופטים מתחו ביקורת רבה במהלך המשפט ובפסק הדין על התנהלות המשטרה והפרקליטות: "השופטים הצביעו על מלא בעיות, ואיכשהו, בכל זאת השתכנעו ללא כחל וסרק שסימנטוב הוא היה זה שרצח לנו את פנינית", כך אמרה תמי שמשון, בעבר בת כיתתה של פנינית, ובעת צילום הסרט היא אישה בשנות העשרים לחייה, המאופרת בכבדות, לבושה בגדים שחורים וכתובות טאטו מעטרות את זרועותיה, את כתפיה ואת פניה.

הסרט, כצפוי, עורר תהודה רבה, ובאופן חריג לחברה בישראל של אותם הימים, עודד אנשים לקום ולעשות מעשה: בראשית פברואר 2008 נרשמה עמותה חדשה, מלכ"ר ששמו "צדק לפנינית", שנועדה "להנציח את פנינית גודרמן ז"ל ולסייע בעשיית הצדק ובגילוי האמת באשר לפרשת רציחתה" (מתוך תיק העמותה, כפי שהוא מופיע ברשם העמותות). מייסדי העמותה היו שני עורכי דין, צור שטיין וגולן צנעני. התרומות לעמותה הרקיעו שחקים, והכספים שלא נותבו לטובת עיבוי מערך ההגנה המשפטית של סימנטוב, מימנו קמפיינים תקשורתיים וציבוריים, תחת הסלוגן שהוטמע זה מכבר בתודעה הציבורית הישראלית "מי רצח את פנינית?".

לימים יתברר שהשניים ספסרו בראיונות של גיבורי הפרשה לאמצעי התקשורת השונים ושסכומי כסף נכבדים מצאו את דרכם לחשבונות הבנק של חברי ועד העמותה, כולם עורכי דין ומקורבים לשטיין ולצנעני, אך עוד חזון למועד.

כעוף החול, ניעורה הפרשה מחדש. אל המשטרה החלו לזרום עדויות ודיווחים שיש בהם, כביכול, רמזים חדשים לפרשה, עדויות שמיעה, היזכרות באינפורמציה ועוד. בסך הכול נרשמו ביומני המשטרה 482 פניות בנושא, מתוכן 412 התבררו כדיווחי כזב כבר בשלב הפרימאלי, ורוב הנותרות הופרכו לאחר חקירה מעמיקה יותר.

ביום שלישי 24 בחודש יוני 2008, שודר הסרט התיעודי "סימנים מבשרי רעות", עבודתם של התחקירנים כרמית גפן ובני גוריון, סרט שנועד לקעקע את מעמדו של "פנינים וסימנים טובים", ולהציגו כסרט מניפולטיבי שהעובדות נבררו בו בקפידה, על פי מידת התאמתן לנראטיב שדורון ונתנזון ביקשו להציג. בין היתר, הובא בסרט ראיון עם ירון זהבי, מורה למשחק, שהודה שהוא ביים את סימנטוב ואף כתב את המונולוג שהוצג בסרט בתור ראיון בלעדי, עדות שגובתה בהצגת רשומות הביקורים בבית הכלא, שמהן נראה בבירור שזהבי אכן ביקר את סימנטוב פעמיים בין השנים 2007-2006. כמו רבים לפניהם, גם גפן וגוריון לא חשכו את שבט ביקורתם על תפקוד המשטרה. החידוש שהם בחרו להציג היה התמקדות בשמועות על טקס פולחני של כת השטן, שגודרמן, כביכול, הייתה קורבן שלו.

הם הראו שטקסים אלימים מסוג זה התרחשו במקומות שונים בעולם, בעיקר בסנקט פטרסבורג ובקייב. עוד הראו שבין השנים 1995-1991 ביקר סימנטוב באוקראינה שלוש פעמים, ובשלוש הפעמים האלו אירעו בקייב שלושה מקרי רצח מזעזעים, שהמשטרה האוקראינית קישרה לפעילות של כת השטן. האומנם סימנטוב חבר בכת השטן? גפן וגוריון לא טענו כך במפורש, אך השאירו די ראיות להתנהגויות תמוהות של סימנטוב: למשל, בצעד שנוי במחלוקת הוא קבע בקיר מזנון בית הספר גולגולת פרה (או דמוי גולגולת, הגרסאות סותרות) כקמיע להצלחת העסק. במקרה אחר, העידה אחת מעובדותיו שסימנטוב הרבה לכעוס, וכדי להירגע הוא נהג למלמל לעצמו מילים חסרות פשר, מעין מנטרה שבה נאמרו מילים שהזכירו לה שמות של שדים מהקבלה. עדות שלישית קבעה שאחד ממטבעות הלשון השגורים בפיו של סימנטוב היה "שייקח אותך השטן". העובדה שסימנטוב תמיד שמר בסוד את חוויותיו מביקוריו בחו"ל, כך לפי מכריו שהתראיינו בעילום שם, אף בה יש כדי לעורר חשד סוספקטיבי. ככלל, מכריו של סימנטוב הסכימו שהוא היה קנאי לפרטיותו, לעיתים באופן רדיקלי.

הסרט עורר סערה רבתי, וכצפוי הוליד נחשול של פניות למשטרה, המציעות מידע מפליל על סימנטוב וכן תגובות אמוציונליות, שהפליגו עד כדי מתקפות אישיות נגד יוצרי הסרט, תחילה מתקפות מילוליות במרחבים הווירטואליים, ובהמשך גלשה האלימות המילולית והתממשה במרחב הפיזי, כגון השחתת רכוש ואף ניסיונות דריסה. בקרב קיצוני התומכים בחפותו של סימנטוב התהלכה תיאוריה שעל פיה גפן וגוריון מכרו את נשמתם בעבור 30 מטבעות זהב, ולבקשת המשטרה והפרקליטות השניים יצרו סרט שכולו בדיות וגוזמאות ושקרים. וכשם שישנם מתנגדים לסרט ולתכניו, כך קמו תומכים, שהיו מוכנים להגן בחירוף נפש על צמד העיתונאים שחייהם הפכו לגיהנום.

דומה היה שכל המחלוקות העדתיות, החברתיות והפוליטיות בישראל נשכחו מכל לב, מלבד שאלת חפותו של סימנטוב, סוגייה שאיחדה בין אנשי ימין לאנשי שמאל, בין דתיים, חרדיים, חילוניים וערבים, בין העשירונים הגבוהים לנמוכים, כל איש ואישה גיבשו לעצמם עמדה, ולצד מי שהיו עד לא מזמן בני פלוגתא שלהם, לחמו כעת כתף אל כתף למען מה שנתפס בעיניהם בתור "האמת".

פרק ג: מי באמת רצח את פנינית גודרמן? (או: ראיות שרואים וראיות שחושבים)

באחד מימיו החמים של חודש יולי 2008, צלצל מכשיר הטלפון של רון גודרמן, אביה של פנינית. בצידו השני של הקו היה נפתלי יעקובסון, שהציג את עצמו כחוקר פרטי המוכן לסייע בחשיפת האמת פרו בונו, ללא תמורה. זאת לא הייתה הפגישה הראשונה של הגודרמנים עם אנשים שהציגו את עצמם כחוקרים פרטיים. במרץ 2008, ארבעה חודשים קודם לכן, פנה אליהם גיל יצחקי, וביקש את רשותם לצאת לחקירה כדי לחשוף את האמת. יצחקי קיבל את ברכתם של ההורים, ופתח בקמפיין גיוס כספים, כדי לממן את החקירה היקרה והסבוכה, כך לדבריו. החקירה מעולם לא הסתיימה, וייתכן שגם לא החלה: תוך חודשיים הצליח יצחקי לגייס כמעט 2 מיליון שקלים, ולאחר שמשך את כל הכספים מחשבון הבנק שפתח לצורך התרומות, עזב את הארץ ועקבותיו נעלמו.

בהשכלתו ובהכשרתו, היה יעקובסון מעצב פנים, שהעניין המחודש בפרשת הרצח הצית בו רצון לחדור לעולם המדיה בתור עיתונאי חוקר. בתחילת 2008 הוא נעשה חבר באגודת העיתונאים הישראלית וזמן קצר לאחר מכן ייסד את סוכנות הידיעות "איילה שלוחה". הוא ניסה לצלול לנבכי הפרשה וביקש למכור ידיעות שכתב לגופי תקשורת שונים. ברם, הידיעות שאותן הוא ניסה למכור התבססו על מידע רכילותי שלא אומת ועל מיחזור של ידיעות שפורסמו בעבר.

רון גודרמן שלפני הרצח היה איש שופע הומור ומלא שמחת חיים, ולאחר הרצח פשטה בו מלנכוליה קודרת, שהחמירה ככל שהתרבו בליבו הספקות בנוגע להרשעתו של סימנטוב. הוא ניאות לפגוש את יעקובסון, והשניים חתמו על חוזה, שכלל סעיף תמוה:

"החוקר רשאי לתעד בווידאו באודיו או בסטילס את מהלך עבודתו, ובכלל זה ראיונות, מסמכים וכל אינפורמציה אחרת, שמידת הרלוונטיות שלה תוכרע לאחר בדיקה מעמיקה מצד החוקר במועד מאוחר יותר. בנוסף, למקבלי השירות לא תהיה חזקה או דרישה או תביעה באשר לתיעוד שיאסוף החוקר, והחוקר יהא רשאי להשתמש במידע זה כפי הבנתו, ובלבד ששימוש זה יסייע לטובת החקירה."

בעתיד יתברר להוריה של הנערה שהסעיף הזה, שחמק מעיניו של גודרמן מוכה היגון, ישמש את יעקובסון בתור הצידוק לפרסום ממצאיו בסדרת כתבות מצולמות שכותרתן "אמת בשחור ואמת בלבן: רצח פנינית גודרמן", כתבות שאותן מכר לקונגלומרט התקשורת "המבשר", בעבור הרבה יותר מחופן דולרים. ועדיין, למרות המידע הרגיש, הכולל קטעים מתוך יומניה של גודרמן, והסצנות האינטימיות שנחשפו לעיני כול, נמנעו ההורים מגינוי ומהתנגדות לכתבות, מתוך תקווה שהדבר יקרב את גילוי האמת ואת סגירת הפרשה הכואבת אחת ולתמיד.

בסדרת הכתבות ערבב יעקובסון עובדות, חשדות ורכילות, וטווה עלילה קונספירטיבית מפותלת. סימנטוב הופלל, כך פסק יעקובסון כבר בכתבה הראשונה, והוא הופלל על ידי אנשים בדרג גבוה מאוד. עם זאת, סימנטוב אינו איש תמים, אלא אדם שקופת שרצים גדולה תלויה מאחוריו, אדם ששלדים רבים בארונו האפל: הוא נטה, כך לפי מכרים שהתראיינו בעילום שם, להתקפי זעם, פעל בהזדמנויות רבות באימפולסיביות, ועל פי ההערכות הוא סבל מאלכוהוליזם ומהתמכרות להימורים. ביטול המכרז להפעלת המזנון עורר את זעמו, ובין המרואיינים היו כאלה שלא הופתעו מהאכזריות של הרצח, שיוחסה לסימנטוב.

דווקא משום כך היה סימנטוב המועמד המושלם לאחד ממעשי ההפללה המחושבים ביותר שידעה המדינה. כל פרט שהביא להרשעה תוכנן בקפידה: מהראיה הפשוטה ביותר,  עקבות צמיגי המכונית, ועד לראיה המרשיעה: שתילת סיבים מחולצתו של סימנטוב בין ציפורניה של הנערה הנרצחת. זאת ועוד, יעקובסון ראיין חוקר משטרה בכיר, שביקש לשמור על אנונימיות, שהודה שאמנם אין ספק שסימנטוב היה בגינה הציבורית בשעות שלפני גילוי הגופה, ואולי אף ראה את הגופה, אך ייתכן שהוא נכח שם מסיבות אחרות:

"סימנטוב היה בגינה הציבורית בדימונה, על כך אין עוררין. סימנטוב עצמו מעולם לא סיפק הסבר לשיטוטו בלילה, בגינה ציבורית הרחוקה ממקום מגוריו, כשם שלא סיפק הסבר למה הוא השליך דווקא ביום הרצח חולצה שאין בה פגמים. דווקא ביום הרצח. תשובותיו לשאלות האלה היו סתמיות, כמו תשובות של ילד להוריו, ולא תשובות של אדם הנלחם על חפותו. תשובות כאלה מתאימות לאדם ששומר סוד, סוד שמבחינתו גרוע יותר מאשר הרשעה ברצח."[4]

בכתבות הבאות נבדקו שברי מידע, עדויות ודיווחים שהודלפו מיומני המשטרה, וכל אלה הובילו את יעקובסון למסקנה הבלתי נמנעת שאכן, יש סימנים למעשה פולחן של הסוגדים לשטן, בתוספת חידוש שהפך את התמונה על פיה: פנינית גודרמן עצמה השתייכה, כנראה, לכת כזאת.

הוריה של פנינית לא דמיינו בחלומותיהם הגרועים ביותר שילדתם החייכנית והאדיבה, הילדה שאהבה לקרוא וללמוד, הייתה מסוגלת להשתתף בטקסים פולחניים שכללו פציעה עצמית, בדרך כלל חתכים בזרועות, ודקלום טקסטים המהללים את גדולתם של כוחות השאול, ומבקשים מהשטן בכבודו להשמיד את העולם הרקוב והמושחת. כל אלה נעשו במחשכים, בשעות לילה מאוחרות, כשהם היו בטוחים שבתם שוהה אצל חברה טובה. הם לא ייחסו חשיבות לציורי הבלהה שפנינית שרבטה במחברותיה, לשירים שכתבה ביומניה, לעטיפות שהתלוו לאלבומי המוזיקה שהיא כה אהבה להאזין לה, וללבושה השחור משחור. "חשבנו שזאת אפיזודה חולפת, אופנה" כך אמרו כמה פעמים בכתבה הרביעית בסדרה.

האומנם השתייכה פנינית לכת השטן, או שמא באמת הייתה זו אפיזודה חולפת, כפי שחשבו הוריה? רונה גליל-ים, שהזדהתה בכתבה כחברה קרובה של פנינית וכמי שהציגה אותה בפני חברי הכת הראתה למצלמה שבפיה חסרות שתי שיניים טוחנות, וסיפרה ששתיהן הוצאו במהלכו של טקס דומה, כמה חודשים לפני הרצח. לדבריה, עקירת שיניים בודדות והקזת הדם שימשו אותם כמעין מנחה סקריפייסית, אך מעולם לא נעקרה יותר משן אחת בטקס, והמעשים הזוועתיים היו וולונטריים, כלומר החבר בכת צריך לבקש באופן מפורש. כשנשאלה האם ייתכן שהכת שאליה השתייכה קשורה לרצח השיבה בשלילה נחרצת:

"זה היה משחק, משחק, אנחנו באיזשהו אופן ידענו שזה לא רציני, אבל נהנינו, אני חושבת שאף אחד מאתנו לא באמת האמין במשהו כזה, אבל היה הספק שאולי בכל זאת יש משהו, ומה שהיה הרבה יותר חשוב מבחינתנו היה שנחשבנו אנשים מסוכנים, שלא כדאי להתעסק אתנו. בתכל'ס היינו די מרובעים, דיברנו על ספרים ועל פילוסופיה ועל… ועל העולם המוחשי והרוחני. הטקסים היו משחק בכאילו, זהו."[5]

יעקובסון לא שיער ששידור החלק הרביעי של הכתבה יסכן את המוניטין שניסה לבנות בעמל כה רב: תחקירנית "חדשות הבוקר" כלנית שדה חשפה ב-14 ביולי, 2010, יומיים לאחר שידור החלק הרביעי, שברשומות אורט יאיר שטרן לא הופיע כל תיעוד לתלמידה ששמה היה רונה גליל-ים, וחמור מכך – כל ניסיונותיה לאתר אותה כדי להשיג את תגובתה עלו בתוהו. האם יעקובסון נפל בפח להונאה? התשובה, כמו שאר הפרטים בפרשה הזאת, לא הייתה חד משמעית. עוד באותו היום פרסמו אנשי התקשורת בר וילדר ונטע אומני ראיונות עם שלושה גברים וחמש נשים, שכולם הכירו את גודרמן בצעירותם. "האם אתם מזהים את האישה הזאת?" הייתה השאלה שנשאלו כולם. ארבעה השיבו בשלילה מוחלטת, וארבעת הנותרים זיהו את תמונתה של גליל-ים בתור גלית רובנס, נערה מופנמת ומבודדת מכיתתם, שלא הותירה חותם על איש, ושמעולם לא הופיעה לאף פגישת מחזור. אף אחד מהם לא ידע להשיב על מערכת יחסיה של רובנס עם גודרמן, ואילו גליל-ים/רובנס עצמה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. יעקובסון בעצמו ניסה ליצור עמה קשר, ללא הצלחה.[6]  

החלק החמישי והאחרון בסדרת הכתבות של יעקובסון שודר ב-1 באוגוסט 2010, והתמקד בניסיון להציע חלופה אלטרנטיבית להתרחשויות שהובילו לרצח, כביכול על סמך כל הראיות והתהיות שהוצגו בחלקים הקודמים.

התוצאה אינה קוהרנטית ורווית סתירות פנימיות: פנינית גודרמן, נערה בת 15, נסחפה, עם כמה מחברותיה, לכת השטן המקומית, כסוג של מרד נעורים, וכחלק מפעילותה שם, הם ערכו טקסים ריטואליים שבדו מליבם תוך הטענה להשראה דיאבלית בחלומות ובהתגלויות. אבל פנינית לא הסתפקה בכך, וחיפשה מענה רוחני שונה, מעמיק יותר. היא החליטה לצאת מהחממה הדימונאית אל באר שבע, העיר הגדולה, שבה נחשפה לקבוצה נוספת, למראית עין אף היא עונה על ההגדרה ל"כת שטן", שפעילותה השתרעה על פני מספר ערים, ובכלל זה ירושלים, באר שבע ואשדוד, וחבריה אינם עוד נערים בתיכון. מבחינתה, הקבוצה הזאת הייתה "הדבר האמיתי". גודרמן נוכחה לגלות כי בין חברי הקבוצה היו לא מעט בני טובים, משמנה ומסולתה של הארץ, צעירים וצעירות שהוריהם נטועים עמוק במערכת השלטונית, המקומית והארצית, והבנה זו בוודאי היה בה כדי לחזק את התחושה שבשונה מהקבוצה הדימונאית, הפרובינציאלית, הפעם היא מחוברת למרכז, לפולחן השטן הטהור ביותר.

איך מצאה פנינית את הקבוצה הזאת? על כך אין תשובה ברורה, וזאת, למעשה, הסתירה הראשונה בעלילה שטווה יעקובסון: 15:21 דקות אל תוך המונולוג שבו שטח את ה"אני מאשים" שלו, קבע יעקובסון שהנערה שוטטה בין מועדוני הלילה האפלים של באר-שבע, ואחד מחברי הכת, שהבחין בנערה האבודה, פרש עליה את כנפיו והביא אותה בסוד הקבוצה. כעשרים וחמש דקות מאוחר יותר, בדקה 41:05, קבע יעקובסון ששתיים מחברותיה של גודרמן, אחת מהן היא תמר שמשון, שבמרוצת השנים הפכה להיות הדוברת הלא-רשמית מטעם חוג החברים של פנינית, היו אלה שפתחו בפניה את הצוהר לאותה קבוצה, ואף הפצירו בה להצטרף אליה. החברה השנייה, שאת שמה יעקובסון לא חשף, הייתה זו שידעה על כוונותיהם האפלות של חברי הכת, להקריב את גודרמן ביום ה-66 להצטרפותה, בשעה השישית משקיעת השמש. לחיזוק דבריו, הצביע יעקובסון וקישר את פולחני הכת להיעלמותן של שלוש נערות אחרות: רווית לוי, נעמה פדידה ונטלי גולדפיש, כולן נעלמו בין השנים 1986 ועד 1992, והתיקים נותרו פתוחים.

זירת הרצח, לפי יעקובסון, הייתה במרתף תת קרקעי של בניין משרדים נטוש בבאר שבע, או על פסגת גבעה בסמוך לאחד הכפרים הבדואים הלא מוכרים. יעקובסון אינו מכריע בסוגייה, אלא קובע בפוסקנות בדקה 23:28 קביעה אחת, ואילו בדקה 44:44 נאמרה הקביעה השנייה, בנחרצות גמורה, וללא תימוכין מספקים, מלבד האמירה החוזרת "כפי שראינו", גם כשמדובר בחומרים שלא הופיעו באף אחד מהחלקים הקודמים של הכתבה.

מה באשר לסימנטוב? סימנטוב הוא הקורבן האמיתי בפרשה. בעוד גודרמן נתנה את הסכמתה להשתתפותה בתור הקורבן הסקריפיסיאלי בטקס הפולחני המזעזע, סימנטוב נקלע לכל הפרשה שלא באשמתו, כשעיר לעזאזל ואף יותר מכך, אף על פי שסימנטוב בעצמו אינו היה שה תמים. המזימה להפללה תוכננה זמן רב לפני הרצח, מלבד פרט אחד: מי יישא באשמה. אחד מחברי הכת, בנה של עורכת דין ידועה מבאר שבע, התיידד עם אחד מלקוחותיה של האם, זכיין מזנונים ושירותי האכלה במערכת החינוך, שבינו לבין סימנטוב שררה יריבות עסקית ואישית מרה. הרשת נפרשה ולכדה את סימנטוב חסר המזל:

"קל לדמיין מה קרה שם, באותו הלילה. סימנטוב קיבל שיחת טלפון, והוא נדרש להגיע באמצע הלילה לגינה הציבורית בדימונה. היה זה ליל הרצח, כמובן. סימנטוב לא ידע דבר, וכנראה חשד שמדובר בעוד איום של אחד מארגוני הפשיעה הקטנים, הדורשים פרוטקשן. סימנטוב התמודד עם כאלה בעבר ויודע מה לעשות במקרים כאלה. אולי תתפתח קטטה, אולי רק איומים, ובסוף הוא יצליח לצאת מזה, כמו שתמיד יצא. הוא הגיע לגינה הציבורית, המתין, המתין, המתין. ואז, ממש משום מקום, הגיחה חבורה של אנשים מקועקעים לובשי שחורים, בעלי חזות מאיימת. שניים מהם נשאו צ'ימידן גדול. הם הניחו את הצ'ימידן ליד ספסל, פתחו אותו והוציאו מתוכו את פנינית, פנינית גודרמן, שכבר לא הייתה בין החיים.

סימנטוב היה המום, ועל כך בדיוק בנו הקושרים נגדו. אחד מהם ניגש אליו ואמר לו שהם יודעים מי הוא, ושהם מקושרים ומחוברים לכל מי שחשוב להכיר בארץ. למי המשטרה תאמין? לאיש עסקים קטן מהדרום או ל"ילדים של…"? לא משנה מה יעשה סימנטוב, או מה יגיד, הוא יורשע ברצח, ואם יעז להתנגד, הם יפתחו את קופת השרצים שלו, קבל עם ועדה, וככה הוא יאבד הכול".[7]

ביום שלאחר שידור החלק החמישי של סדרת הכתבות, איש לא תהה על הסתירות, על היעדר הראיות ועל המסקנות החפוזות שיותר מקורטוב של פנטזיה היה בהן. כל העיניים היו נשואות לכניסה בבניין ברחוב הרצל בדימונה, הוא בית מגוריה של משפחת גודרמן, לקראת הצהרה לתקשורת שהתכוון רון, אביה של פנינית, לשאת. ההצהרה הייתה קצרה, ולאחריה התבקשו אנשי התקשורת להתפזר, ללא שאלות:

"שלום לכולם, תודה שהגעתם. בחמש עשרה לינואר 1994, שהתחיל בתור עוד ערב מוצאי שבת רגיל, חרב עלינו עולמנו. הילדה הקטנה שלנו, פנינית, נרצחה באכזריות שאין כדוגמתה. החשד נפל על יגאל סימנטוב, אדם קשה יום, והשופטים השתכנעו מהממצאים הדלים של החקירה והרשיעו אותו ברצח. אנחנו יודעים שהאמת, סופה להתגלות, ויודעים שלשקר אין רגליים.

בחלוף השנים, התרבו סימני השאלה סביב הרצח של פנינית. המון סימני שאלה, ופחות מדי תשובות. למרבה הצער, לא נראה שלמישהו חשוב לדעת את האמת. בסוף, אנחנו רק תושבי עיר קטנה בנגב, אנשים פשוטים שעובדים קשה. פנינית שלנו, הייתה ילדת חמד עם חלומות רגילים: היא רצתה להתגייס לצבא, לטייל בעולם, ללמוד מקצוע ולהקים משפחה, היא רק רצתה לחיות באושר בפינה הקטנה שלה.

חנה ואני, וילדינו אלעד ומורן, אנחנו חיים את הכאב מיום ליום, מבכים את האובדן וכמהים לסגירה, לתשובה. וכמונו, יש עוד משפחה שחיה את הכאב וכמהה לתשובה ולאמת. משפחת סימנטוב, שאבי המשפחה, יגאל, הורשע ללא עוול בכפו.

בני משפחת סימנטוב, דבורה, אבנר, אברי, רחל וסמדר, הסבל שלכם אין ניתן לתאר אותו. ההשפלה, הבדידות, הנידוי החברתי, ומעל הכול הידיעה שנעשה לכם עוול. אני מבקש מכם סליחה. אתם אנשים טובים. יגאל הוא איש טוב. יגאל לא צריך לשבת בכלא. תודה רבה."

פרק ד: צדק, צדק תרדוף (או: ערעורים ומשפטים)

יום לאחר הצהרתו של גודרמן, הכריז צור שטיין, אחד משני מייסדי עמותת "צדק לפנינית" על גיוס כספים אינטנסיבי לצורך הגשת ערעור על הרשעתו של סימנטוב.

העתירה הוגשה כבר ב-1 בספטמבר, 2010, והיא נסובה סביב פסילת עדותו של ד"ר סולני, ששבה לכותרות הראשיות בסערה. גיוס הכספים אפשר את העסקתם המחודשת של עורכי הדין שייצגו את סימנטוב במשפט הראשון, והם הסתערו בכל הפורס שלהם על כל המידע שהתפרסם באמצעי התקשורת  כדי לשכנע את בית המשפט שמרשם לא יכול היה לבצע את הרצח הנתעב.

הדיון בערעור נקבע לחודש ינואר בשנת 2011, ולרוע מזלם של הפרקליטים, בפרק הזמן שחלף הספיק סימנטוב להסתבך בבית הכלא בשתי קטטות, שבאחת מהן פצע באורח אנוש אסיר אחר, ובעקבות זאת הוכנס לאיסולציה. ההגנה ספגה מכה נוספת, עם התפטרותה של ראש הצוות ההגנה, עו"ד גילי שמיר, מייצוגו של סימנטוב. חרושת שמועות אפפה את הנסיבות להתפטרות, שנומקו באמירה העמומה "מסיבות אישיות", והדברים נותרו עמומים גם בביוגרפיה "פרקליטה, אישה: הביוגרפיה של גילי שמיר", שראתה אור בשנת 2051.  שופטי בית המשפט העליון שדנו בעתירה דחו אותה, בהתבססם על הנימוקים שנכתבו בפסק הדין המקורי, והבהירו לעורכי הדין שהראיות הנוספות, אם אכן ישנן כאלה, ראויות להידון בעתירה נפרדת.

העתירה השנייה הוגשה מאחר יותר באותה שנה, ב-20 ביוני, והיא התבססה על עדותו של סימנטוב, שהוצגה בסרט התיעודי "פנינים וסימנים טובים", שכאמור, ממנה עלה שהשוטרים ניצלו את יכולותיו הקוגניטיביות הנמוכות של סימנטוב כדי לקבל את הודאתו.

בסיקור התקשורתי שנלווה למהלך, הוצגה העתירה כניצחון מוחלט של כוחות האור על פני כוחות האופל, וכהוכחה שיש שופטים בירושלים, שכן, המשטרה, שניצלה את חולשתו של סימנטוב, צריכה לתת על כך את הדין. את אולפני החדשות פקדו מלומדים המתמחים בתפקודים קוגניטיביים ומנהלות העומדות בראש עמותות לסיוע לבעלי מוגבלויות, כולם קבלו על הציניות ועל הקלות הבלתי נסבלת של הרשעות המאפשרת להפיל אדם חסר ישע במכשולי החוק, שאמור להגן על החלשים, ולא לשמש כקרדום לחפור בו כנגדם. לאור הציפיות הגבוהות, אין זה פלא שעם ההודעה על דחיית העתירה, פרצו הפגנות ענק אשר תחת הסיסמה "צדק לפנינית! צדק לסימנטוב!" קראו לפירוק המשטרה ולעקירה של השחיתות והסיאוב בבתי המשפט. הגדיל ועשה יו"ר ההסתדרות, ד"ר בני פרסקי, כשהכריז על השבתת מחאה של המשק לשעתיים רצופות בכל יום ראשון, עד לזיכויו המוחלט של סימנטוב וקבלת הפיצויים שהמדינה מחויבת לתת כמקובל במקרים שבהם הוכחה חפותו של אדם שישב במאסר.[8]  

עד שנת 2015 הוגשו עוד שתי עתירות, שנדחו, אך הלחץ הציבורי רק גבר. כבר בראשית 2013 החלו להתארגן בכל מוצאי שבת דמונסטרציות לתמיכה והזדהות בכיכרות הערים הגדולות, ומול בתיהם של שופטי בית המשפט העליון נערכו הפגנות אגרסיביות יותר. לא אחת נדרשה התערבות משטרתית לשמירה על הסדר, ומכיוון שמתחילה נתפסה המשטרה, ולא בלי מידה של צדק, כמרכיב משמעותי בפרשה, נרשמו כמה וכמה מקרים של אלימות בין השוטרים לבין המפגינים.

בשנת 2016, בעשרה באפריל, הוגשה עתירה חדשה בשמו של סימנטוב, עתירה שהוגשה בידי בטריה חדשה של עורכי דין, בראשותו של כרמל אלטשולר, ממשרד עורכי הדין אלטשולר, בנאי, דנקנר ושימרון, בטריה שמונתה בידי הוועד המנהל של "צדק לפנינית", שגם מימנה את הייצוג. במוקד העתירה הפעם היו החשדות לפגמים בתהליך האינטרוגציה לאחר מעצרו של סימנטוב, ועורכי הדין הציגו בפני השופטים חמישה כיווני חקירה אלטרנטיביים, שלא נבדקו די הצורך, ומקריאת כתב העתירה, אי אפשר שלא להתרשם מהמסר המשתמע העולה ממנו, שלפחות אחד מכיווני החקירה נזנח בכוונה תחילה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו את העתירה, והורו לפתוח במשפט חוזר בבית המשפט המחוזי.

מועד פתיחתו של המשפט החוזר נקבע ל-13 בספטמבר של אותה שנה, צעד חריג ביותר במערכת המשפט הישראלית, הקורסת תחת הנטל, ושבה דיונים בתיקים פליליים עשויים להימשך עד עשור. למעשה, המשפט החוזר כולו התנהל במהירות רבה, באופן יחסי למשפטים פליליים מסוג זה, ואף באופן יחסי לדיונים אחרים, פשוטים יותר, וזאת למרות שפע העדים והראיות שהוצגו בידי התביעה וההגנה, כל אחד מהצדדים מנסה להוכיח את צדקתו. דעת הקהל בישראל הייתה נוחה מהמשפט החוזר, אך למרות זאת, עצרות התמיכה וההפגנות נמשכו, והדרישה לזיכוי מוחלט בעינה עמדה.

הסיקור התקשורתי למשפט זה ראוי לדיון בפני עצמו. אזרח או אזרחית בני התקופה בוודאי קיבלו את הרושם שצוות התביעה במשפט התנהל ברשלנות, וכדי לפצות על היעדר ראיות וביסוסים, בחרו עורכי הדין מטעם המדינה להתפלפל בזוטות, להתווכח עם השופטים ולבזות את בית המשפט כולו. זאת, לפחות, הייתה הפרשנות שניתנה להתרחשויות, אך האזנה לדיונים ואפילו קריאה חפוזה של הציטוטים שהובאו בידיעות החדשותיות עצמן, מעלה תמונה אחרת, ומטרידה למדי.

אמנם קשה לקבל את השערתו של הליוס זנאתי, שטען שמשפט סימנטוב השני היה הצהרת הכוונות לקראת הקריירה הפוליטית של השופטים מרים אמזלג ועמירם מנדלמן,[9] ואולם כיום כבר לא נותר ספק שהמשפט הוכרע עוד לפני שהחל.

כבר בשלב פתיחת הדיון, רגע לפני שד"ר מואיז קפלן, ראש צוות התביעה הציבורית, עלה לנאום הפתיחה, פנה אליו השופט מנדלמן, ובנוכחות כולם הציע לתביעה לחזור בה:

"ידידי ראש צוות התביעה, אולי כדאי לתביעה לשקול לחזור בה מהתביעה, כי, ממה שאני רואה כאן, התיק, התיק שלכם די חלש, הוא לא ממש יכול להחזיק, אין לכם מספיק, לתיק אין ראיות חזקות. אפשר לדחות את המשפט למועד אחר, ולשמור על כבוד בית המשפט, לא לבזבז זמן יקר"[10]

במילים אחרות, השופט מנדלמן יצא בדקלרציה, עוד לפני שנאמרה מילה אחת מטעם התביעה, שכל הטיעונים שיוצגו בפניו לא ישכנעו אותו באשמתו של סימנטוב. לא היה צורך במצלמות המסקרות את המשפט להתמקד בהבעת פניו מוכת התדהמה של קפלן לשמע הדברים. אף על פי כן ולמרות הכול, דחתה התביעה את הצעתו של השופט, ובחרה להמשיך במשפט.

המהמורות הבאות לא איחרו להגיע. בדיון שהתקייים ב-27 באוקטובר, קטעה השופטת ליכט את עדותו של ד"ר זאב בן-ברוך, קרימינולוג בכיר במכון הקרימינולוגיה הישראלי, ומי שבמשך שנים חקר את כיתות השטן בישראל, ופסלה אותה לחלוטין. בנימוקיה כתבה:

"עדות זו, אין בה דבר ואף לא חציו של דבר העומד בזיקה אינטנטיבית למקרה דנן שבו עסקינן, ובית המשפט אינו יכול לכלות את זמנו ברכילויות הנזכרו בטלוויזיה בידי מאני דהם".

המקרה הבא היה חריג עוד יותר: סימנטוב הועלה לדוכן העדים, ולאורך כל עדותו, השופטים נחלצו לעזרתו, ולא רק בהבהרת השאלות אלא בעיקר בהבהרת התשובות שלו, לא אחת תוך שהם מיישבים בעצמם את הסתירות הקונטרדיקטיות שעלו בדבריו, ואף יותר מכך: כשהוצג התיעוד המצולם של הווידוי שנתן סימנטוב באוזני המדובב המשטרתי בתא המעצר, השיבה השופטת ליכט במקום סימנטוב לשאלתו של התובע: "איך אתה מצפה שהוא יזכור את הקונטקסט של דברים שנאמרו לפני עשרים שנה?". עו"ד קפלן, ראש התביעה התעלם מאמירתה של השופטת, חזר על שאלתו לסימנטוב, שתשובתו הייתה, כצפוי, "אני לא זוכר".[11]

לצד כל אלה, סיפקו דיוני המשפט אינספור אינסטנציות שבהן השופטים קטעו את דברי התובע, התווכחו איתו על הפרשנות האפשרית לראיות פורנזיות ובדיון שהתקיים ביום ה-15 בינואר 2017, יום השנה לרצח, הגיעו חילופי הדברים לכדי האשמות הדדיות וצעקות: השופט מנדלמן קבע שאין טעם לדון בהודאתו של סימנטוב, עשרים שנה קודם, על הסתרת הסכין באתר בנייה, משום שברור לכול שהודאה זו הוצאה בכוח ובאמצעים לא כשרים. עו"ד קפלן השיב: "כבוד השופט יודע שבמשפט צדק רציני מתבססים על ראיות ולא על תיאוריות קונספירציה שבדו מליבם אנשים תאבי פרסום". השופט מנדלמן איבד את שלוותו, והדיון עלה לטונים צורמים, עד שנפסק, כעבור שלוש דקות, והמושב כולו הסתיים מוקדם מהצפוי.

הסוציולוג ועורך הדין בר ציפור, חקר בספרו "צדק בצדק – הכרעות הדין שעיצבו את דיני המשפט הישראלי"[12] את משך הזמן שהוקצב לשני הצדדים במשפט החוזר של סימנטוב, וגילה את הנתונים הבאים: 68% מהדברים שנאמרו בידי עורכי דין במהלך המשפט נאמרו מפיהם של אנשי צוות ההגנה, ועוד – מתוך 45 המקרים שבהם השופטים הורו לקצר את הדיון בראיה או חקירתם של עדים,  32 מהם היו במהלך הדברים שנשאו אנשי צוות התביעה מטעם המדינה.[13] ואכן, איש לא הפריע לעו"ד אלטשולר לתשאל, להציג ראיות ולנאום בפני השופטים, אפילו כשדבריו היו לגמרי לא רלוונטיים ודייברטיים מהנושא הנדון. הדבר בלט במיוחד לאור הסתמכותו של עו"ד אלטשולר על עדותו של סיימון שדות, שבשנת 2016 כבר נודע שהוא שיקר כשהזדהה בתור חוקר פרטי, ובתחילת מרץ 2018 המליצה הפרקליטות להעמידו לדין בגין הונאה וקבלת דבר במרמה, תוך שהיא מדגישה בכתב האישום את מעורבותו, כביכול, בחקירת הרצח. התנגדותו של עו"ד קפלן להבאתו של שדות בתור עד נדחתה בידי השופטת אמזלג. עדותו של שדות השתרעה על פני שלושה דיונים.

הציטוטים שהובאו לעיל, כמו תיאור האירועים, התבססו על הדיונים שהקלטותיהם נשמרו בארכיון משרד המשפטים. סיקור האירועים, כאמור, הציג תמונה שונה לחלוטין.

מהדורות החדשות התנפלו על קביעתו של השופט מנדלמן לגבי חולשתו של תיק התביעה כמוצאות שלל רב, ואמירות כגון "המשפט המשפיל ביותר של הפרקליטות", "טרור שלטון החוק", "ככה לא בונים משפט" ואחרות מילאו את כותרות משדרי החדשות והדיונים שבאולפנים. שלושת שופטי בית המשפט המחוזי שדנו בתיק הוצגו כשופטים אקטיביסטים וחסרי פשרות, אנשי אמת המוכנים להילחם כדי להוציא את הצדק לאור, וככל שהייתה ידי משגת, לא נמצא אף לא סיקור אחד שבו נמתחה ביקורת על אופן התנהלותם התמוה של השופטים, שיותר משנהגו כנטולי משוא פנים, נהגו כתגבורת לצוות ההגנה במשפט.

ומחוץ לכותלי בית המשפט, היה זה עו"ד קפלן, ראש התביעה, ששילם את המחיר הציבורי הכבד ביותר. ראשונים, כרגיל, היו הפובליציסטים, אלה המועסקים מטעם גופי התקשורת ואלה הכותבים ברשתות החברתיות, מטעם עצמם, שתקפו את עו"ד קפלן אד הומינם, ושקבעו, מבלי לתת את דעתם לאירוניה העולה מהדברים, שעצם היותו עומד בראש התביעה נגד אדם חף מפשע, מעידה על חוסר מקצועיות ואף על שיקולים פוליטיים ומניעים פסולים אחרים. אחריהם עלו ובאו כתבות התחקיר, שיותר משהצליחו לחשוף מידע אפל ומחשיד מעברו של קפלן, המחישו כיצד נראית רדיפה תקשורתית.[14] אחרונים היו הציבור, שהולעט באינפורמציה מרובה וחסרת תועלת, ושהורגל לחשוב באופן דיכוטומי, טוב מול רע, שחור מול לבן. באופן טבעי ומתבקש, התנקזו הפגנות "צדק לסימנטוב" שנערכו בכל מוצאי שבת אל מול ביתו של עו"ד קפלן, בשכונה קטנה בשולי כפר סבא. קשה לקבוע בוודאות מתי התקיימה ההפגנה הראשונה מול ביתו של קפלן, עם זאת ידוע שבאמצע חודש נובמבר 2016, חודשיים בלבד לאחר פתיחת המשפט החוזר, כבר היו הפגנות אלה דבר שבשגרה: אוטובוסים מלאים הסיעו מפגינים מכל קצות הארץ לפתח השכונה, ומשם התקיימה תהלוכה רועשת, שהסתיימה מול בית משפחת קפלן. להפגנות התלוו ביטויי ונדליזם לרוב, שכללו השחתת רכוש פרטי וציבורי, וגרימת נזק רב לרזידנס ולסביבת המגורים של תושבי השכונה. תושבי השכונה, ששגרת חייהם ואזור מגוריהם נפגעו קשות, זעקו לעזרה, וזאת הגיעה בדמות מחסומים משטרתיים ופרשים רכובים על סוסים שסיירו במקום במהלך סופי השבוע. המפגינים, מצידם, סברו שמהלכים אלה הם פגיעה אדירה בחופש הביטוי ובזכות ההפגנה והמחאה, טענות שקיבלו הדהוד תקשורתי, ובשם ההגנה על הדמוקרטיה, התעמתו עם כוחות המשטרה, שממילא נחשבו בעיניהם לדכאניים ומושחתים.

בתוך כך, ועוד לפני שניתנה הכרעת הדין במשפט, קיבלו שלושת השופטים, באופן תקדימי, את בקשת סנגוריו של סימנטוב לשחררו מהכלא ולהעבירו למעצר בית. "אין מסוכנותו ודאית" נכתב בהחלטתם, "ולאור התקדמות המשפט, אין הצדקה להשאירו בכלא". עשרים שנה השתוקק סימנטוב לשוב לביתו, והינה, שופטי בית המשפט רומזים לו שאולי, בקרוב, הוא יהלך ברחובות ירוחם, העיר שאהב, כאדם חופשי. סימנטוב שוחרר ממאסרו ב-28 בחודש מארס 2017, והתקבל בשכונתו בכבוד ויקר. האם מישהו הוטרד מכך שהשופטים שחררו ממאסר אדם שטרם זוכה כדין? אין לדעת.

סוף דבר

בתאריך 13 ביולי 2017 זוכה יגאל סימנטוב פה אחד מכל האישומים שבהם הורשע עשרים שנה קודם. זיכויו ניתן לו אין אבסנטיה, בהיעדרו, שכן סימנטוב חדל להגיע לדיונים החל מהדיון שהתקיים ב-9 בחודש מאי של אותה שנה. בדיעבד התברר שסימנטוב, אשתו דבורה ובתם הצעירה סמדר ברחו מהארץ באמצעות דרכונים מזויפים. ב-18 במאי נמסרה הודעה רשמית מטעם שלושת ילדיו הנותרים של סימנטוב:

"חברים, משפחה יקרה. אבא ואמא, עם אחותינו סמדר עזבו את הארץ ליעד לא ידוע, שאנחנו לא יודעים אותו. ההחלטה הינה הייתה קשה, ואבא ואמא מודים לכולם בשל התמיכה שלכם. עכשיו, אבא ואמא רק רוצים שקט, לחיות חיים טובים ולהזדקן יחד, רחוק מהפרשה הנוראה שהרסה את חיינו. תודה רבה, אוהבים את כולם באהבה גדולה"

הבריחה מהארץ בעיתוי הזה, קרוב כל כך לסיום המשפט, שכל הסימנים הראו שנטה לטובתו, הייתה תמוהה ביותר. בשנת 2064, במלאת עשרים שנה לפטירתו של ניצב משנה בדימוס רפאל תמוז, שהיה בכיר באגף החקירות של המשטרה, ראה אור ספר זיכרונותיו "זיכרונותיו של שוטר", בעריכתם של ילדיו, ליאו תמוז ואפריל לוי. "זיכרונותיו של שוטר" חולל רעידת אדמה של ממש, מכיוון שתמוז עמד במרכזן של החקירות הגדולות ביותר, עד שפרש לגמלאות בשנת 2040, ומטבע הדברים, נחשף למידע רגיש שלא היה ידוע אלא למטי מעט. וכך נכתב:

"יש משהו אחד בפרשה הזאת שאני מצטער שלא חשבתי עליו קודם. המדובר בחיבור של גודרמן לכת השטן. במהלך 2014 הגיעו אלינו כמה ראיות. מהראיות למדנו שסימנטוב וגודרמן היו מעורבים יחד בפעילות של הכת. חלק מהראיות היו נסיבתיות, וראיות אחרות דרשו העמקה. התחלנו לבדוק. גילינו שסימנטוב וגודרמן הכירו זה את זו בפעילותם בכת השטן. הגשנו לפרקליטות את הממצאים ואת המסקנות כבר בתחילת 2017. ידענו שהשופטים לא יוכלו להתעלם מהממצאים האלה. הם ירשיעו אותו שוב. רק עשרה אנשים ידעו על הממצאים ועל החקירה: שניים מהפרקליטות, שמונה מאגף החקירות. כשסימנטוב לא הגיע לדיון של חודש מאי ידעתי שהייתה לנו דליפה. ידעתי שסימנטוב הצליח לברוח מהארץ ושהכול אבוד" (עמ' 272)

המדליפה הייתה סגניתו של תמוז בחקירה, רפ"ק דלית סביון, שבעקבות חקירה שקטה הודחה מהמשטרה, ומיד החלה לעבוד בתור חוקרת פרטית עבור משרדם של צנעני ושטיין, מייסדי "צדק לפנינית".

בהיעדר הנאשם ומול שופטים מוטים ועוינים, ראש התביעה, עו"ד קפלן, ידע שהוא איבד כל סיכוי להגיע להרשעה, כפי שאכן קרה, וסימנטוב זוכה מכל האישומים.

הזיכוי הדרמטי פרנס את כותרות החדשות במשך כמה ימים. הכרזות כגון "שחר חדש למערכת הצדק", "קו פרשת האל-חזור" ו"עתיד צודק" נעשו שגורות בפיהם של מומחי משפט, שבירכו את אומץ הלב, כדבריהם, של שלושת השופטים שעמדו בלחץ המערכת, ותיקנו עוול שנעשה לאזרח מן השורה, אדם חף מפשע. בריחתו של סימנטוב זכתה, על פי רוב, להצדקה, על אף העובדה שבמקרים כגון אלה, למשל כשאדם מבוקש לחקירה או כשמתנהלים נגדו הליכים משפטיים, יש נגדו צו איסור יציאה מהארץ. בבחינת "המערכת שהרסה את חייו היא האחראית למצב".

במקרה בודד, המעיד על הכלל, יצא הבדרן וההוגה דובב צח במונולוג חוצב לבבות נגד ההכשר הציבורי שקיבלה בריחתו של סימנטוב, מתח ביקורת נוקבת על התנהלותם של גורמים בכירים בעולם התקשורת וקשר זאת למקרים קודמים שבהם אמצעי התקשורת התגייסו, לדבריו, לקידום אג'נדה.[15]

התגובה למונולוג הגיעה יומיים אחר כך, ב-24 ביולי, בצורת תחקיר מקיף שפורסם ב"עיקר החדשות", ושממנו עלו רמיזות על הטרדות מיניות ומעשים פגומים אחרים שיוחסו להוגה הידוע. דבר מהרמיזות האלה לא הבשיל לכדי אישום או תלונה, אך הנזק התדמיתי נעשה, ובארבע השנים הבאות נאבק צח כדי לטהר את שמו.

בחקירת המשטרה בעקבות היעלמותו של סימנטוב התברר שהדרכונים המזויפים ששימשו את סימנטוב, את אשתו ואת ביתו ליציאה מהארץ, נרכשו מכספים שקיבל מעמותת "צדק לפנינית", ומנפיק המסמכים, אדוארד קיץ, זוכה מחמת הספק באשמת זיופי מסמכים עוד בשנת 2001. עורכי דינו של קיץ היו גולן צנעני וצור שטיין. בהמשך התגלה שלקוחות אחרים של צנעני ושטיין רכשו מסמכים מזויפים שיוחסו אף הם לבית המלאכה ולשיטותיו של קיץ. מכאן, הדרך לבדיקת ניהול התרומות של "צדק לפנינית" הייתה קצרה, ובשנת 2026 הורשעו השניים במעילת ענק מכספי העמותה, מעילה שהיקפה היה 18 מיליון ₪.

סימנטוב מעולם לא שב לישראל. מיום בריחתו ועד מותו, בשנת 2038, העניק סימנטוב שלושה ראיונות, כולם ל"עיקר החדשות" ובכולם ניכר היחס האוהד והפייבוריטי כלפיו. בעיני רבים, היה סימנטוב סמל מובהק לכוחם של ההמונים להשפיע על הממסד ולהביא לחשיפת האמת, מאבק שהניע במידה רבה מאבקים עתידיים, כגון "מחאת בולי הדואר" (2027) ואף מאבקים אדירים יותר, כדוגמת ועדת החקירה בעקבות מחדל השיטפון בנהר הירדן (2033). יגאל סימנטוב נפטר ב-28 בפברואר, 2038, וארבעה ימים אחר כך, הועלו עצמותיו לקבורה בבית העלמין בירוחם, בטקס שאמנם לא היה טקס ממלכתי, אך נכחו בו, מלבד ראש הממשלה דאז, ירין חצב, חברי כנסת נוספים ובכירים רבים מכל מוסדות השלטון.

נהנים עיקריים מהמשפט החוזר היו שניים מהשופטים, מרים אמזלג וד"ר עמירם מנדלמן, שנעשו  אורחים קבועים באולפני החדשות, תחילה בהתנדבות, ותקופה קצרה לאחר פרישתם, מונו השניים להיות פרשנים קבועים לענייני משפט וחוק בחמשת גופי התקשורת הגדולים. בשנת 2031 ייסדה אמזלג מפלגה בשם "חוק וצדק", ולאחר הבחירות בסוף אותה שנה, מונתה לתפקיד שרת המשפטים, תפקיד שהחזיקה בו עד שנת 2036. באותה שנה שבה ייסדה אמזלג את מפלגתה, התפקד מנדלמן למפלגת השלטון "למען הילדים", ובשנת 2036, עם חזרתה לשלטון, תפס את מקומה של אמזלג בתור שר המשפטים, שבו כיהן עד פטירתו ממחלה קשה, בשנת 2039.

היה אדם אחד, שבראייה לאחור, אפשר לכנותו בתור הוויקטים הנשכח של פרשת הרצח, שתחילתה בשנת 1995, וסיומה בשנת 2017: עו"ד מואיז קפלן, שעמד בראש התביעה מטעם הפרקליטות. אף על פי שאיש לא הטיל ספק במקצועיותו של קפלן, אף על פי שהתנהלותו לפני המשפט ואחריו הייתה ללא רבב, דבקה בו התדמית השלילית שראתה בו אדם חסר רחמים ודורסני. בשנת 2025, לאחר שקידומו נדחה פעמיים בנימוקים טכניים, התפטר עו"ד קפלן מתפקידו בפרקליטות ומאז לא שב לעסוק במשפטים. משנת 2027 ועד פרישתו לגמלאות בשנת 2050, לימד קפלן ספרות והיסטוריה, בבית החינוך "תיכון עירוני א" בחיפה.

משפחת גודרמן עצמה, שעמדה, ולא מרצונה, במרכזה של הפרשה ששיסעה את החברה הישראלית במשך שני עשורים, שבה לאלמוניותה המבורכת. רון גודרמן, שבריאותו התערערה קשות במהלך המשפט החוזר, נפטר בשנת 2020. אשתו, חנה, שישבה לצד סמדר סימנטוב בכל הדיונים (עד לבריחתם מהארץ), נשארה בקשר קרוב עם שלושת ילדיו של סימנטוב שנותרו בארץ ועם בני הזוג סימנטוב, במקום המסתור שלהם. לאחר פטירתו של רון, הקדישה חנה את חייה למאבקים חברתיים, ועמדה בראש החנית בכל פעם שבה עלה ניחוח של עוולה ושל חוסר צדק. חנה נאבקה למען הצדק עד מותה, בשנת 2064.

עד ימינו, פרשת רצח פנינית גודרמן נתפסת כמקרה דיכוטומטי, כמעט דואליסטי, שבו הטוב במאבק נצחי מול הרשע הטהור, ושהסתיים בניצחון כוחות האור על פני כוחות החושך. עם זאת, חובתם של היסטוריונים היא לראות את העובדות הידועות, ובמקרה שלפנינו, קשה עד בלתי אפשרי לטעון שהמקרה היה פשוט כמו הגשם, שמה שראינו הוא מה שקיבלנו. ההפך הוא הנכון. הפרשה הינה פרשה מורכבת ביותר, ולמעשה, תיק הרצח עדיין נותר, עשרות שנים לאחר המשפט, במעמד "לא מפוענח".

כיוון התבוננות שונה עשוי להיות נקודת מבטם של סוציולוגים של ההיסטוריה וחוקרי תקשורת: כפי שנכתב בסקירה זו, אמצעי התקשורת השונים שיחקו תפקיד מג'ורי בקידום הפרשה אל תשומת הלב הציבורית, והמסקנה המתבקשת מהדמונסטרציות, מההתגייסות ומהנחרצות שפילגה את הציבור, קשורה קשר הדוק להשפעתם של אמצעי התקשורת וליכולתם לקבוע את הטון ולהוליך את ההמונים כראות עיניהם. גישה קונספירטיבית עשויה לטעון לקיומו של קשר בין אזכורה של הפרשה בכלי התקשורת לבין אירועי אקטואליה אחרים שהממסד ביקש להצניע, וברם מחקרו של אייזן הראה כי לגישה זו אין על מה שתסמוך.[16]

לסיכום, ראינו אפוא כי עד היום, רב הנסתר על הגלוי בפרשה זו, וככל שחולפות השנים, כך מתרחק מאתנו גילוי האמת בפרשה הסבוכה והמרתקת, שטלטלה את המדינה, ושחותמה נותר עד היום.

תיאודור מדראסי

---

[1] הציטוט המלא מופיע בעמוד 105 בפרוטוקול המשפט, 10353/10.

[2] ד"ר סולני התמודד למשרות ציבוריות בשנים שלאחר הפרשה, ללא הצלחה, ובסופו של דבר פנה למגזר הפרטי, ופתח חברת ייעוץ פורנזי שפשטה את הרגל בשנת 2028. ד"ר בן-אריה המשיכה לעמוד בראש המרכז הארצי לפתולוגיה ולפורנזיקה.

[3] לאחר שידור הסרט הפך שדות למרואיין מבוקש במדיה הישראלית, ואף התבקש להעיד במשפטו החוזר של סימנטוב, ולימים יתברר שסיימון שדות אינו חוקר פרטי, אלא בעל קליניקה לכירופרקטיקה ולנטורופתיה שקיבל את התואר "דוקטור" מאוניברסיטה פיקטיבית בבולגריה. על עדותו במשפט בהמשך.

[4] דבריו של יעקובסון מתוך "אמת בשחור ואמת בלבן: רצח פנינית גודרמן", חלק ב: שיעור בהפללה, דקה 34:13.

[5] דבריה של רונה גליל-ים, מתוך "אמת בשחור ואמת בלבן: רצח פנינית גודרמן", חלק ד: עולמות אפלים, דקה 21:56.

[6] מתוך דיווחה של מאיה אוחיון, "חדשות הבוקר", 22 ביולי 2010.

[7] מתוך "אמת בשחור ואמת בלבן: רצח פנינית גודרמן", חלק ה: מה באמת האמת? דקה 56:04.

[8] בית הדין לעבודה דחה את הכרזתו של פרסקי, בתואנה שאין זה מקומה של ההסתדרות להתערב בעניינים פליליים הנדונים בבית המשפט.

[9] מתוך ספרו המונוגרפי "הרצח שקרע אותנו – משפט סימנטוב", הוצאת "זמנים", 2090, עמ' 283-232.

[10] תיק מספר 84971/15, מתוך פרוטוקול הדיון הראשון, 13 בספטמבר 2016.

[11] מתוך פרוטוקול הדיונים, 7 בנובמבר 2016.

[12] הוצאת "אורות הכרך", 2083, 472 עמ'. ספר זה הוא אחד החשובים שנכתבו בתחום, ותובנותיו יפות גם לימינו אנו.

[13] הנתונים המלאים והדיון בהם מובאים בפרק 7, עמ' 302-252.

[14] בכל התקופה שבה נדון התיק בבית המשפט, מחודש ספטמבר 2016 ועד אוקטובר 2017, שודרו ונכתבו לא פחות משמונה כתבות תחקיר, שחשפו, כביכול, שדים ושלדים ושרצים מעברו של עו"ד קפלן. ואולם, הדברים האקיוזטוריים שהובאו בתחקירים הובאו כעדות שמיעה מיד שלישית או רביעית, ושאר האינפורמציה הייתה בעלת ערך רכילותי, שאולי עשוי להעיד על הרגליו של קפלן, אך אין בה דבר המלמד על היעדרה של יושרה מקצועית או פגמים מהותיים אחרים.

[15] המונולוג המלא מצוי בארכיון השידורים של משרד התקשורת: דובב צח, התקשורת וסימנטוב – מונולוג, 22/7/2017.

[16] ספרו של סוקי אייזן, "קורלציות וקונספירציות" (2076) מעמיד 32 פרשיות אקטואליות שונות מתחומים מגוונים, שכולן עלו לכותרות ולדברי אייזן "קיבלו את 15 דקות התהילה". בפרק המוקדש לפרשה הנדונה במאמר זה, הראה אייזן שמאז ששב העניין הציבורי בפרשה בשנת 2004, לא נמצאה קורלציה מובהקת בין אזכורי הפרשה באמצעי התקשורת לבין דיווחים בעלי חשיבות רבה שדווחו באותה העת, וראו עמודים 194-132. אירוע אקטואלי אחד שאוזכר בחשיבות פחותה באותה תקופה היה פרשת חשבון הבנק של מיכל רוזן בשנת 2010, אשתו של שר המשפטים דאז, חנן רוזן, ואף על פי שפרשה זו הביכה בכירים רבים בממשלה, היא לא התעלתה בחשיבותה על פרשת הרצח הנדונה כאן.