וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ (איוב א, טו)
במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שארה"ב הואילה בטובה להצטרף למלחמה, ניסו מהנדסים לשפר את המיגון של המטוסים המפציצים מפני תותחי הנ"מ של הגרמנים. הם מיפו את כל הפגיעות שספגו המטוסים שחזרו מההפצצות, והתרשים שלהלן הוא עיבוד מתקופה מאוחרת של נתוני הפגיעות שהוצגו בפני המהנדסים:
רוב הפגיעות נמצאו בכנפיים, בבטן המטוס ובכנפיים של זנב המטוס. נראה מובן מאליו שאלה המקומות שיש למגן, לא?
המתמטיקאי והסטטיסטיקאי היהודי-הונגרי אברהם ולד התבונן בנתונים והסיק מהם מסקנה אחרת. לדבריו, הנתונים שיקפו את המטוסים שחזרו, לא את אלה שלא חזרו. העובדה שלא תועדו פגיעות במנועים ובתא הטייס לא הייתה מקרית. ולד הבין שהמטוסים שנפגעו במקומות האלה היו המטוסים שלא נכללו בנתונים. מכאן, אנחנו מבינים שהמפציצים יכולים לשרוד פגיעות בכנפיים, בבטן המטוס ובכנפיים האחוריות, אך אינם יכולים לשרוד פגיעות במנועים, בתא הטייס או בזנב עצמו. במילים אחרות, ולד התבונן בנתונים הנעלמים, שסיפרו סיפור אחר לגמרי.
הטיית החשיבה הזאת נקראת "הטיית ההישרדות", ובאנגלית survivorship bias. אם נעמיק, נגלה שהטיית החשיבה הזאת נוכחת בחיינו ועשויה לעצב ולעוות את תפיסת עולמנו. הכיצד?
הדוגמות הקלאסיות להטיית ההישרדות הן סיפורי הצלחה ייחודיים וחריגים, סיפורי הצלחה כנגד כל הסיכויים, למשל סטארט-אפים שעשו אקזיט מרהיב; איש עסקים שהגיע מאשפתות (ובניסוח מקומי "מהמעברה" או "מעיירת פיתוח") ובזכות נחישות ועבודה קשה נעשה יצחק תשובה; הספורטאי שהשקיע את ימיו ואת לילותיו באימונים עד שהגיע למדליה האולימפית ועוד. אין ספק שהישגים כאלה ראויים להערכה, אך כשאנחנו זוכרים את הטיית ההישרדות, אנחנו מבינים שהסיפורים הבודדים הללו, מרגשים ככל שיהיו, אינם אלא הסיפורים של אלה שהצליחו. הנתונים מלמדים שישנן הרבה יותר חברות הזנק שנכשלו מאשר כאלה שהצליחו, ובלי ספק, על כל אילון מאסק וג'ף בזוס שהצליחו לבנות את הונם בעבודה קשה ובחריפות שכל, ישנם מאות אלפים חכמים וחרוצים לא פחות, שאינם מצליחים אפילו להתקרב אל שבריר מאותה הצלחה.
ובכל זאת, מרחף קסם מעל הסיפורים האלה. הם נוטעים בנו תקווה, והרי תקווה היא מה שדוחף אותנו קדימה: התקווה גורמת לנו להתעלם באופן לא מודע מהידיעה שהמקרים הבולטים אינם אלא קמצוץ לא מייצג של הכלל. ממש כמו בסיפורי אגדות: אמנם כיפה אדומה והאחים הנזל וגרטל הצליחו להינצל ולשוב לביתם, אך חשבו כמה ילדים וילדות אבדו ביערות אירופה ועקבותיהם מעולם לא נמצאו. ועוד – סינדרלה, שמצאה את נסיך החלומות שלה, ושלגייה, שהצליחה לעמוד כנגד איבתה של האם החורגת, הן היוצאות מהכלל. אינספור נערות התחילו וסיימו את חייהן כמשרתות או שפחות, מבלי לפגוש אפילו צפרדע מדברת אחת, לא כל שכן נסיך אמיתי. התקווה שהסיפורים נוטעים בלב המאזינים והקוראים היא תוצר של הטיית ההישרדות.
אף סיפורי האגדות הללו עברו משהו דומה להטיית ההישרדות. בתחילה, היו הסיפורים הללו סיפורי מוסר השכל, ורבים מהסיפורים הידועים הסתיימו בסוף רע ומר, כי זה סופם של אלה שאינם מצייתים לכללים. בחלוף השנים ובייחוד מתחילת המאה ה-20, הסיפורים הקודרים רוככו, ואלו שלא הותאמו לרוח התקופה נדחקו הצידה.
אותה תקווה הובילה מאות אלפי אנשים באמצע המאה ה-19 לחפש זהב בצפון אמריקה, במה שכונה "הבהלה לזהב": השמועה על הימצאותו של זהב בנהר מסוים פשטה, והמוני אנשים נהרו בעקבותיה אל אותו המקום, כשבליבם משאלה אחת: להתעשר, ומהר. הראשונים, החלוצים, אכן הצליחו, אך לא בלא עבודה קשה. מי שהגיע לאחר מכן כבר לא נהנה מאותה ראשוניות, כפי שאפשר ללמוד מחוסר האיזון המובהק שבין מספרם של סיפורי ההצלחה לבין אלה שאיבדו את כל רכושם.
חשוב לציין שהיו כאלה שהצליחו להתעשר באותם ימים, אך לרוב לא היו אלה ההמונים שחיפשו זהב אלא דווקא מי שהציע אספקת סחורות ושירותים לכורים, כגון כלי עבודה, בגדים, מזון וכיו"ב, בדרך כלל במחירים מופקעים. כמו קודם, ההצלחה האירה פנים בעיקר לחלוצים, ופחות האירה פנים למי שהגיעו בעקבותיהם.
בימינו, נראה שהטיית ההישרדות מועצמת על ידי הרשתות החברתיות. כשאנחנו מתבוננים בתמונותיהם של חברים ושל מכרים, לרוב נראה אותם מאושרים בזמן טיול באלפים או צוחקים כשהם אוכלים סלט. אף על פי שהכול יודעים שהתמונות הללו אינן משקפות את המציאות, לא אחת אנחנו עלולים לחוש החמצה וצער על כך שהחיים שלנו אינם שופעי אור ושמחה כחייהם של האחרים. האומנם חייהם של אותם "אחרים" הם החיים שאנחנו מדמיינים להם? ברור שלא. התמונות והשיתופים הם הנתונים שאנחנו רואים, בדומה לתרשים הפגיעות במפציצים האמריקאיים. הנתונים הנעלמים, כלומר, הכעסים, התסכולים, הכישלונות והאכזבות לא מצולמים בצורה פוטוגנית.
הטיות קוגניטיביות, כפי שהגדירו טברסקי וכהנמן, הן תוצאה של הְיוּרִיסְטִיקָה – קיצור דרך חשיבתי שנועד למקרים שבהם האדם נדרש להחליט החלטות במהירות במצבים של חוסר ודאות. אפשר לראות את המנגנון ההיוריסטי כקיצור דרך הישרדותי, ואילו ההטיות הקוגניטיביות הן מעין הכללת יתר של אותו מנגנון חשיבה, גם במצבים שבהם אין בהילות והכרח להחליט ללא הפעלת שיקול דעת. הכללת היתר הזו גורמת לנו לחשוב שהמידע (החלקי) שלפנינו הוא המידע המקיף, ועל פיו אנחנו מגבשים עמדות ומחליטים החלטות. כהנמן ניסח זאת כמשפט: What you see is all there is, ובקיצור קולע שקל לזכור: WYSIATI.
הטיית ההישרדות נובעת מאותו מנגנון של חשיבה היוריסטית המחפש קיצורי דרך. אך קשה להתעלם מתרומתו של כשל החשיבה הזה להתקדמות האנושית, דווקא בזכות אותה תקווה שעשויה להתעורר בקרבנו כשאנחנו משתאים אל מול סיפורי הצלחה נדירים. הפרדוקס ברור: מיליוני אנשים עתידים להיכשל בניסיון להיות אילון מאסק או ליאו מסי הבאים, אולם מפעם לפעם יצוץ סיפור הצלחה מפעים, שבתורו, ייכנס לאסופת ההצלחות כנגד כל הסיכויים, והוא יעורר השראה בבאים אחריו. אותם מיליונים ישלמו מחיר כבד, ובזכותם הבודדים שיצליחו יתרמו לחברה כולה.