עוד מאמר על הטיפשות האנושית

מדי פעם צצים טקסטים מכוננים ומטרידים של פילוסופים והוגי דעות, שמצביעים על קווי דמיון בין המציאות החברתית והפוליטית לבין מה שקרוי בלשון הרמז "משטרים אפלים בשנות השלושים של המאה העשרים".

לא מזמן נתקלתי בטקסט כזה, שנכתב בידי דיטריך בונהופר, כומר גרמני שהתנגד לנאציזם, שיתף פעולה במזימה הכושלת להתנקש בהיטלר והוצא להורג ב-8 באפריל, 1945.

בראשית 1943 שלח בונהופר מכתב מבית הכלא לשלושה מחבריו, ובמכתב שילב הגיגים מתוסכלים על החברה הגרמנית בימיו. ההגיגים הללו זכו לכותרת המשנה "על הטיפשות", ולאחר המלחמה הם התפרסמו ברבים. יש המכנים את ההגיגים הללו בשם "תיאוריית הטיפשות של בונהופר". ברשימה זו, מסביר בונהופר שהטיפשות האנושית מסוכנת יותר מהרוע. ניתן להילחם נגד הרוע והרשע, ולא כך נגד טיפשות. האדם הטיפש אינו יודע שהוא טיפש. תגובותיו אינן צפויות ולא ניתן לשכנעו באמצעות הסברים לוגיים והצגת עובדות.

חשוב לציין שהטיפשות שבונהופר מתייחס אליה אינה קשורה להשכלה אלא כשל חשיבתי, שהלוקים בו אינם מודעים להשלכות של מעשיהם. הוא תופס את הטיפשות כתופעה סוציולוגית שנוצרת עקב נסיבות חיצוניות. הטיפש של בונהופר אינו אדם עצמאי בחשיבתו. הוא ויתר על כושר השיפוט שלו, הפך מרצונו לכלי בידי אחרים. הטיפש הוא מי שמדבר בסיסמאות ומתנהל אך ורק בתוך העדר המקיף אותו. המאמר אינו מסתיים בפתרון כלשהו. בונהופר, שהיה כומר, כתב רק שהשחרור הרוחני יכול להתרחש רק אחרי שינוי השלטון, ושחרור רוחני כזה יכלול התקרבות אל האל הכול-יכול.

קל להבין מדוע התיאוריה הזאת זוכה לפופולאריות בימינו. המאמר של בונהופר מתאים כביקורת על תומכי נתניהו, על מתנגדי נתניהו ועל כל מי שאתם חולקים על עמדותיו.

בדיחה אינטרנטית ישנה מציגה כריכה של ספר ילדים כביכול, ובה נראה היטלר יושב מרבד מעופף. כותרת הספר היא "כל מי שאני לא אוהב הוא היטלר – מדריך ילדים לדיונים פוליטיים באינטרנט".

אם הכול היה טוב ויפה, הרשימה שלי הייתה מסתיימת כאן.

ההגיגים של בונהופר אכן מעניינים, אבל אסור לשכוח שהם נכתבו במציאות מסוימת ובעיקר משקפים את התסכול של המחבר מכך שאנשים שהוא העריך ואהב נגררו אחר האידיאולוגיה הנאצית. המאמר אינו מתייחס להיבטים היומיומיים של הטיפשות לעומת הרשעות אלא רק בהקשרים של שלטון רודני, שהטיפשות מקבלת בברכה.

למה הדבר דומה? בשנת 1995 פרסם אומברטו אקו מאמר בשם "הפשיזם הנצחי". המאמר מבוסס על הרצאה שאקו נשא לציון יום השנה לשחרור איטליה מהנאציזם ומהפשיזם. נקודת המוצא של המאמר היא ניסיון להגדיר את המושג "פאשיזם", שהשתרש בתרבות שלנו בתור כל צורת שלטון דורסנית.

אקו, כדרכו, פותח את המאמר ברקע היסטורי הכרחי. נפלה בחלקו הזכות המפוקפקת לחוות את המשטר הפשיסטי של מוסוליני כילד, ובשנת 1945 לחזות בנפילתו ולהיות עד לכל ההתפתחויות העתידות לבוא. המשטר הפשיסטי, לפי אקו, היה משטר רודני אבל לא טוטאליטרי.

משטר טוטאליטרי הוא משטר שמשתלט על כל תחומי החיים של האזרחים, וכדי להיות כזה, המשטר צריך אידיאולוגיה סדורה וברורה. הנאציזם היה משטר טוטאליטרי וכמוהו גם הקומוניזם של סטאלין. לפשיזם של מוסוליני לא הייתה פילוסופיה ברורה, מלבד תפיסת השלטון והחזקה בו: מוסוליני התנגד למלוכה ובהמשך הוא מינה את מלך איטליה להיות קיסר, הוא היה אתאיסט ובהמשך ביקש את ברכתם של בישופים ואפילו הכניס מוטיבים דתיים לנאומים שלו. היעדר הפילוסופיה הזאת בא לידי ביטוי מירבי בגישה הכלכלית: שוק חופשי שבו המדינה שולטת בכלכלה שליטה מלאה, בבחינת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. דוגמה נוספת היא חוסר השליטה בעולם האקדמיה, שהביא לכך לצמיחה של שפע רעיונות מהפכניים ואפילו אנטי-פשיסטיים, הכול בחסות האקדמיה. אקו כותב: "אין להניח שאנשי המפלגה גילו סובלנות כלפי חשיבה רדיקלית, אלא רבים מהם לא היו בעלי יכולת אינטלקטואלית מספקת כדי לשלוט בכך" (תרגום שלי, ע.א). בקצרה, הפשיזם היה משטר רווי סתירות פנימיות, שהצליח לשרוד הודות לכוחנות של מנהיגיו.

בהמשך המאמר, מפרט אקו י"ד מאפיינים של פשיזם, והוא מבהיר שדי במאפיין אחד כדי לאפשר לפאשיזם להתגבש סביבו. אני ממליץ לקרוא את המאמר כולו, אבל אפשר להסתפק בתמצות שלו בוויקיפדיה.

14 הנקודות האלה זכו לעדנה מחודשת בשנים האחרונות, אך ללא ההסתייגות החשובה של אקו. אלה המפיצים את הטקסט, בעברית ובאנגלית, נוטים להעדיף גרסה פחות אפורה של ההסתייגות, משהו בנוסח "סממנים של משטר פשיסטי שרלוונטיים גם לתקופתנו". בלי להזכיר שמות.

נחזור לבונהופר ולטיפשות: כמו ש-14 הנקודות של אקו מוצגות מחוץ להקשרן המקורי, כך מוצגת התיאוריה על הטיפשות של בונהופר, שמלכתחילה אינה תיאוריה אלא הבעת תסכול שנכתבה בהקשר פרטי. העובדה המעניינת הזאת, קרי ההקשר הרחב, לא מפריעה לחלקים מהרשימה להתרוצץ באינטרנט בעיבודים מרשימים ובהקשרים אקטואליים מצד מחנה אחד כנגד המחנה האחר. תבחרו צד – והצד האחר הוא הצד הטיפש.

כמו שעלינו להיזהר מהכללות יתר של המושג "פאשיזם", כך עלינו להישמר מהכללות יתר לגבי השימוש בתואר "טיפשות". נטיית ההתנשאות הטבעית כופה עלינו לראות את מי שלא מסכים עם תפיסת העולם שלנו בתור אדם "טיפש". ככל שהרהרתי בתובנה הזאת התברר לי שאני לא מסכים איתה. אין פירושו של דבר שאני מתכחש לקיומן של רשעות או טיפשות. חוסר ההסכמה שלי נובע מההתנגדות הרגילה שלי להכללות ומהרצון לדייק את המושגים, קודם כל לעצמי.

קדימה, נתחיל!

כאמור, בונהופר הסביר שהטיפשות מסוכנת יותר מהרשעות. "רשעות" היא מושג שהגדרתו פשוטה למדי (באופן יחסי), והיא כוללת כוונת זדון כלשהי. ככל הידוע לי, מעטים הם בני האדם שיעידו על עצמם שהם פועלים מתוך מניעים של רשעות טהורה. בדרך כלל נמצא אותם בסרטי פעולה גרועים או בעולמות הפנטזיה. בטיוטה מוקדמת של המאמר נסחפתי אחר ניסיונות להגדיר "רשעות", עד שהבנתי שאין זה מענייננו כאן.

הטיפשות, על פי בונהופר, היא עדריות, כלומר הנהירה אחר אדם או רעיון ללא הפעלת שיקול דעת. אדם כזה הוא אדם שלא ניתן לשכנעו באמצעות נימוקים הגיוניים, וההיגיון היחיד שהוא הולך לפיו הוא עיקרון העדר.

בשביל האתגר והפרובוקציה המתבקשת, אקח דוגמות מהמציאות שלנו, במדינת ישראל: ניחשתם נכון! התומכים בנתניהו, הקרויים "ביביסטים". אדם שאינו שייך למחנה תומכי נתניהו יביט בהם בהשתוממות. הוא כנראה יראה אותם כעדר חסר בינה (אולי גם חסר תרבות?) הצועקים סיסמאות ריקות לכל עבר. "איך הם יכולים להתכחש למציאות?" הוא עשוי לשאול את עצמו ולהגיע למסקנה שאלו הם  אנשים שנכנעו לטיפשות.

המעניין הוא שתומך נתניהו המביט בכל מתנגדי נתניהו (רל"בים = רק לא ביבי) בהפגנותיהם עשוי להתרשם באותו האופן בדיוק: עדר חסר בינה הצועק סיסמאות ריקות. קרוב לוודאי שהוא יתהה "כיצד הם יכולים להתכחש למציאות?" ומסקנתו תהיה זהה למסקנה שהובאה לעיל.

אם כך, עומדות בפנינו שתי מסקנות אפשריות ומנוגדות זו לזו:

• אלה ואלה טיפשים (או מתנהגים בטיפשות)
• אנחנו זקוקים למונח מוצלח יותר מאשר "טיפשות"

מובן מאליו שהפתרון הזמין ביותר הוא אותה הכללת יתר שנדונה לעיל: הטיפשות אינה נחלתו של מחנה פוליטי מסוים, אלא משהו רחב יותר, על כן כולם טיפשים. קל להבין מדוע אפשרות זאת קורצת לכל בר דעת (או מי שרואה את עצמו ככזה): היא יוצרת חלוקה ברורה בין בעלי הבינה לבין מחוסרי הבינה, ובהתאמה – מי שאינו מסכים איתי שייך לקבוצת מחוסרי הבינה. אבל אם קודם לכן התנגדתי לשימוש בהכללות יתר, כיצד זה אכליל הכללות יתר בעצמי? האין זאת טיפשות?

אני מעדיף אפוא את האפשרות השנייה: מציאת מונח מוצלח יותר.

לפני כן, כדאי לנסות ולהבין את הנטייה הטבעית להתנשאות כלפי "האחר". האמת היא שאין כאן יותר מדי מה להבין, כי הכול מסתכם בתחושת השתייכות לקבוצה, תחושה שככל הנראה מתגלגלת איתנו עוד מהימים שבהם לא ידענו שאפשר ליצור כלים מאבן.

ליליאנה מייסון, בספרה Uncivil Agreement: How Politics Became Our Identity מראה איך הרצון להשתייך לקבוצה אידיאולוגית עשוי לגבור אפילו על עמדות עקרוניות של הפרט. נשמע מבדר למדי, עד שמבינים שמייסון בדקה רפובליקנים בעל עמדות ליברליות ודמוקרטים בעלי עמדות שמרניות, וגילתה שלמרות שאלה ואלה מסכימים רעיונית עם המפלגה היריבה, הם מביעים רגשות חמים (היא מדדה זאת באופן מספרי) כלפי המפלגה שאליה הם משתייכים באופן הצהרתי.

הסתירה הזאת באה על פתרונה רק כשמבינים שההשתייכות למחנה זה או אחר אינה בהכרח תוצאה של הזדהות רעיונית של ערכי המחנה אלא מהזהויות החברתיות.

המחנה הרפובליקני נעשה מזוהה עם לבנים, אוונגליסטיים ותושבי המרחב הכפרי בעקבות תהליכים היסטוריים: נטישת מצביעי המפלגה הדמוקרטית לאחר חוק זכויות האזרח ב-1964 והצטרפות הנוצרים האוונגליסטים למפלגה הרפובליקנית בשנות ה-80. לפיכך, מי שמזהה את עצמו כלבן, נוצרי, בעל תפיסות משפחתיות שמרניות ומתגורר בפרברים או במרחב הכפרי הזדהה עם המפלגה הרפובליקנית, כי במפלגה הזאת הוא מצא אנשים כמוהו.

וגם ההפך: לאחר אותה נטישת מצביעים לבנים מארצות הדרום, ולאחר היטמעותם של האוונגליסטים במפלגה הרפובליקנית, נקשר שמה של המפלגה הדמוקרטית עם קידום זכויות מיעוטים ועם תפיסות דתיות חופשיות יותר (=חילוניות). היות שאלה ואלה נוטים להתגורר  במרחבים העירוניים, הפכה המפלגה הדמוקרטית לביתם הטבעי של המיעוטים, בעלי תפיסות דתיות ליברליות, החילוניים ותושבי המרחבים העירוניים.

נטישת המצביעים בעקבות חוק זכויות האזרח היא סיפור מעניין לעצמו: כדי להבין אותו, עלינו לזכור שנציגי המפלגה הדמוקרטית מדרום ארה"ב התנגדו לביטול העבדות, בניגוד לעמדת המפלגה הרפובליקנית. אותם מצביעים דמוקרטיים מהדרום, אלה שנטשו את המפלגה הדמוקרטית מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, היו דתיים ושמרניים בתפיסת עולמם. סביר להניח שההצבעה שלהם למפלגה הדמוקרטית עד כה נבעה מסיבות רגשיות: זאת המפלגה שאליה השתייכו אנשים כמותם.

הם לקו בעיוורון כלפי השינוי ההדרגתי בעמדותיה של המפלגה, עד שעבר חוק זכויות האזרח. לפתע שינתה המפלגה את עורה, וכתוצאה מהשינוי הזה הם עברו לצד השני. אותו "לפתע" משקף, כמובן, את האופן שבו הם ראו את השתלשלות העניינים.

לצד אלה שמייסון הגדירה את עמדותיהם כ"עמדות מתמיינות" – sorted, היא מגדירה קבוצה נוספת, שאפשר לכנותם בעברית "החצויים". החצויים הם אלה שאינם קהל היעד המתבקש למחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים, למשל אפרו-אמריקאי אדוק המתגורר בניו יורק שתומך ברפובליקנים או פלאח מיוטה בעל תפיסת עולם ליברלית המצביע לדמוקרטים. המקבילה בארץ יכולה להיות איש אקדמיה בעל אידיאולוגיה ימנית, או מישהו מהציונות הדתית המזדהה עם ערכי הסוציאליזם של מפלגות השמאל.

אוכלוסיית החצויים היא אוכלוסייה שמצבה הזהותי מעורר יותר דילמות, ודווקא משום כך אנשים בקבוצה זו הביעו יותר נכונות למתוח ביקורת על המחנה שהם תומכים בו, ובאופן כללי הביעו פחות מעורבות רגשית לנוכח הכרזות שליליות או חיוביות בנוגע למחנה שאליו מופנית תמיכתם.

מסקנותיה של מייסון אינן קלות לעיכול. כל אחד מאתנו מעוניין לראות את עצמו כאדם חושב המפעיל שיקול דעת ענייני ומגבש את עמדותיו לאחר חשיבה מעמיקה, ובוודאי שאנחנו לא רואים את עצמנו ככאלה שפועלים מתוך שיקולים רגשיים כמו הרצון להשתייך לקבוצה שבה אנשים הדומים לנו. או אז, נחלצת לעזרתנו הרציונליזציה, אותו מנגנון שכלתני שנועד לפתור כל סתירה שבין המציאות לבין ההיגיון הפנימי שלנו: ברור שבמחנה שלנו יהיו אנשים מסוג X! רק אנשים בעלי מאפיינים כמו שלנו מסוגלים לראות נכוחה את פני הדברים!

ניסוי מעניין של אנרי טייפל, פרדיגמת הקבוצה המינימלית (שמבחינה כרונולוגית קדם בעשור למחקריה של מייסון), הראה שגם בקרב קבוצות שחולקו באופן רנדומלי ואקראי אפשר למצוא העדפה של חברי קבוצת הפנים כנגד חברי קבוצת החוץ, או במילה פחות יפה: "אפליה". הניסוי הזה הביא את טייפל ושותפיו לפתח את "תיאוריית הזהות החברתית", תיאוריה שבבסיסה ניסיון לנבא אינטראקציות בין קבוצות שונות. אפשר רק לנחש שזה לא נגמר טוב: האסטרטגיות ליצירת ייחודיות של כל קבוצה הן השוואת ערכים במקרה הטוב, ותחרות במקרה הפחות טוב. מטבע הדברים, האלמנט התחרותי, כשהוא יוצא מפרופורציה, כפי שקורה לעיתים קרובות מדי, גורם לאינטראקציות שליליות בין הקבוצות המתחרות.

מי שקרא את ספרו של דניאל כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט" יבין שהרצון בהשתייכות לקבוצת השווים הוא בסך הכול עוד סימפטום של החשיבה המהירה, זאת שנועדה לעזור לנו לשרוד (במלוא מובן המילה, בתקופה הפרה-היסטורית שבה הסכנות הפיזיות ארבו מעבר לפינה).

אם כן, ניתן לסכם את הדברים באופן הבא: אנחנו, בני האדם, אוהבים להשתייך לקבוצות שחבריהן דומים לנו. אם לא מצאנו נקודות השקה לחברי הקבוצה, נדאג להמציא כאלה. הנטייה הזאת מקורה בצורך הישרדותי שלא הצלחנו להיגמל ממנו.

צורך הישרדותי אחר שלא נגמלנו ממנו הוא התחרות מול הקבוצות האחרות. בעבר התחרות הזאת הייתה הישרדותית: טריטוריה טובה יותר פירושה שיפור תנאי ההישרדות (פחות סכנות ויותר מזון בזמינות גבוהה). כיום, משהשתדרגנו לקבוצות בעלות אידיאולוגיה מתוחכמת יותר, התחרות הזאת גורמת לכך שחברי קבוצה אחת תופסים את עצמם בתור "צודקים" במה שזה לא יהיה, וכל האחרים הם "טועים", במה שזה לא יהיה.

המסקנה מהחלוקה בין "צודקים" לבין "טועים" היא ברורה: מי שמתעקש לטעות באופן שיטתי הוא כזה שנכנע לטיפשות. לא?

אשבור את השאלה הרטורית ואשיב עליה: לא. התפיסה של "צודק" ו"טועה" אינה אבסולוטית. היא מבוססת על השערות ועל תחזיות הניזונות מתפיסת העולם היסודית של הפרט ומעולמו הערכי. לפחות בתיאוריה. יש לי תחושה שלעיתים קרובות הן מסתמכות על סיסמאות ועל קביעות חסרות ביסוס שהפרט ספג כחלק מהייחודיות הלעומתית של הקבוצה שאליה הוא משתייך.

אם כן, בהיעדר "צודקים" ו"טועים", אנחנו לא יכולים להכריע בדבר קיומה של "טיפשות קבוצתית", שהיא עצמה סובייקטיבית.

הצורך בהגדרה אחרת עולה מאליו. בונהופר מתייחס לטיפשות רק בהקשר של נהירה אחר רודנים פופוליסטיים, אבל הקביעה הזאת מצומצמת מאוד, ואם נודה על האמת, עולמנו שופע דוגמאות והחלטות והתנהגויות שעלולות להרים כמה וכמה גבות במידות גוברות של תימהון.

ניקח כדוגמה מייצגת ומוצלחת במיוחד את חוק החניונים. חוק החניונים נכנס לתוקפו ב-1 בדצמבר 2025, והוא ללא ספק אחד החוקים המטופשים ביותר שנכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל. זהו חוק שלכאורה מדגים בצורה המיטבית את "עיקרון התוצאות הבלתי צפויות".

החוק ביקש לשנות את המצב המזעזע שבו חניונים גובים תשלום מלא על שעת חנייה גם במקרים שבהם משך החנייה היה דקות ספורות. הפתרון? שינוי שיטת החישוב לחישוב לפי דקה.

יוזמי החוק הם ח"כ נעמה לזימי ממפלגת הדמוקרטים (או העבודה, או המערך) וח"כ אברהם בצלאל ממפלגת ש"ס. שותפים נוספים להגשת החוק היו חברי כנסת מרע"ם, מש"ס ומהליכוד. חזון אחרית הימים ממש. אם אני זוכר נכון, הסתובבו בימים ההם שמועות על זקן שמטייל ברחובות ירושלים על גבי חמור לבן. סוף סוף חוק חברתי מובהק, ואכן הוא עבר בקריאה שנייה ושלישית בתמיכה פה אחד של 33 חברי הכנסת שנכחו באותה ישיבה. מדהים.

ב-1 בדצמבר גילו המוני בית ישראל שהתשלום בחניונים קפץ כלפי מעלה. חניון שנהג לגבות מחיר מופקע של 40 ₪ לשעה, הן מנהגים שחנו מחצית מהזמן הן מנהגים שחנו שעתיים, נדרש לתמחור חדש לפי דקת חנייה. המחירים קפצו בעשרות אחוזים, ואם לסמוך על תחקיר YNET, בחלק מהמקרים הקפיצה במחיר הייתה ללא קשר ישיר לחוק. לא יודע למה, אבל נזכרתי בבדיחה: מדוע הכלב מלקק את מבושיו שלו? תשובה: כי אפשר.  

אפשר להבין חלק מההתייקרות הזאת: בעלי החניונים מפעילים עסק כלכלי במודל ייחודי: חניון מרוויח כסף לא כשהוא מלא אלא דווקא כשתחלופת המכוניות גבוהה. נהג שמשאיר את מכוניתו בחניון למשך 6-7 שעות הוא נהג שלמעשה פוגע ברווחיות של החניון. לעומתו, נהג שמפנה את מקומו לפני תום השעה הוא נהג שמגדיל את הרווחיות של החניון, כי במקומו יבוא נהג אחר. כך מרוויח החניון תשלום כפול על אותו פרק זמן.

התמחור לפי דקה נועד להיטיב עם אלה שחונים לפרקי זמן קצרים, לא עם אלה שמשאירים את המכונית למשך יום עבודה.

ברגע שהחניונים נדרשו לשנות את מערך התמחור לתמחור דקתי, הם איבדו את מקור ההכנסה הגדול ביותר – כל הנהגים שפינו מקום חנייה לפני תום השעה. אין צורך בחישובים ובדו"חות כלכליים של חניון כזה או אחר. המתמטיקה פשוטה וברמה שאפילו אני מסוגל להבין. למקרה שתהיתם – הזקן על החמור הלבן הועבר לרשויות הרווחה ששלחו אותו לאשפוז כפוי במוסד פסיכיאטרי.

אם בכל זאת חפצה נפשכם בשיקולים נוספים, אפשר לקרוא כאן את מכתבו של עמית קדם, מנכ"ל חברת סנטרל פארק לניהול חניונים. נכון, הוא לא התייחס לאלמנט הרווח על החניות הקצרות שהצגתי לעיל, שכן באקלים הנוכחי דיבורים על רווחיות הם בבחינת זעקת הקוזק הנגזל. עם זאת,  הוא מעלה כמה סוגיות שלצערי לא זכו לתהודה רחבה יותר (תמחור על פי דקה כהמצאה ישראלית, מגבלת התשלום במזומן, ביטול התעריפים לפי שעות עומס ועוד).

אין ספק שהחוק הזה הוא חוק טיפשי, אך אני מסרב לקבל את ההנחה שמחוקקיו של החוק ותומכיו נכנעו לטיפשות. הם נכנעו לפופוליזם, כן. הם כרעו ברך לסיסמאות ריקות כמו "צדק חברתי" ו"יוקר מחיה" ואף אחד מהם לא שאל שאלות בסיסיות, למשל, כמה אנשים משתמשים בחניונים לפרקי זמן קצרים לעומת כאלה שחונים בהם לכמה שעות. איך אני יודע? כי להצעת החוק, כפי שמופיעה באתר הכנסת, אין נספח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, מסמך שבו מוצגת עבודת תשתית מקיפה לצורך הצדקת התיקון.

מה שקרה פה הוא חמור יותר מרשעות וחמור יותר מטיפשות: החוק הזה משקף חשיבה רשלנית.

אחזור רגע לבונהופר: הרשעות היא תוכנית סדורה, פחות או יותר, שבבסיסה כוונת זדון כלשהי. מעצם היותה תוכנית סדורה, היא חייבת לפעול על פי היגיון כלשהו.

לעומת הרשעות, הטיפשות היא כיאוטית ולא צפויה, ופה כדאי להבחין בין שני סוגים של טיפשות: סוג אחד הוא כשל החשיבה שבו עסק בונהופר, טיפשות נרכשת שנוצרה בתוך קבוצה ובמבנה חברתי, ושהלוקים בה יכולים להיות אנשים משכילים ואינטליגנטים. כפי שהראיתי, הטיפשות של בונהופר היא סובייקטיבית, והגדרות צריכות להיות אובייקטיביות. הסוג השני הוא טיפשותו של הפרט, שהיא מגבלה קוגניטיבית אמיתית, חוסר יכולת לחשוב בצורה לוגית. טיפשות כזאת היא בבחינת צרת-יחיד. בחירתו של בונהופר במילה "טיפשות" מערבת מין בשאינו מינו, היינו, את המגבלה הקוגניטיבית עם התופעה החברתית. קרוב לוודאי שעירוב מושגים זה, בשילוב העוצמה הרטורית שבמילה "טיפשות", הוא שאיפשר את הוצאת דבריו מהקשרם המקורי.  

החשיבה הרשלנית אינה רשעות והיא אינה טיפשות, לא טיפשות של הפרט ולא טיפשות לפי הגדרתו של בונהופר. לטעמי, אפשר להגדיר "חשיבה רשלנית" בתור חשיבה פסבדו-לוגית מבוססת רגש. החשיבה הרשלנית אינה פוגעת בזדון, ובניגוד לטיפשות, אפשר לפרק אותה לרכיביה ולהבין את אופן בנייתה. בניגוד לחשיבה מעמיקה, חשיבה רשלנית היא חשיבה של עצימת עיניים והעדפתם של הפתרונות הקלים והקצרים יותר.

שלא כמו הטיפשות של בונהופר, שמבקרת תופעה מסוימת ואקטואלית לשעתה, ההגדרה "חשיבה רשלנית" אינה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית וניתנת למדידה באמצעות כמה שאלות כלליות ובסיסיות ביותר. למשל, "כיצד נוהגים להתמודד במקומות אחרים עם בעיית החנייה לפרקי זמן קצרים?" או "מהו היקף החניות הקצרות בחניונים?" ואפילו "מהם יתרונותיה של שיטת התמחור הנוכחית (לפני השינוי)?"

החשיבה הרשלנית הביאה לנו את חוק החניונים, ולא רק אותו: היא תרמה תרומה נכבדה לשסע החברתי שנפל עלינו בשנים האחרונות, עוד לפני המלחמה, ואין כאן מקום להרחיב.

אני מאמין שכשאנחנו תומכים או מתנגדים לרעיון מסוים מבלי להבין אותו לעומק, ונסמכים על מתווכי האקטואליה או על תחושות בטן אנחנו לוקים בחשיבה רשלנית. כשאנחנו מזדהים עם תפיסת עולם מבלי לשאול את עצמנו מה יש בה או האם היא באמת מתאימה לנו – אנחנו לוקים בחשיבה רשלנית. אנחנו מְתַרְגלים חשיבה רשלנית אפילו כשאנחנו מודעים לקיומה של החשיבה הרשלנית ובכל זאת ממשיכים להיכנע לה.

מהו הפתרון? שאלה מצוינת. המורה שבי מתפתה להשיב תשובה כגון "זאת משימת ההגשה שלכם: תחשבו על הפתרונות האפשריים בעצמכם". האמת היא שהפתרון שאני יכול להציע הוא שאילת שאלות ישירות לגבי היחס שבין העמדות שלנו לזהות שלנו ולידע שלנו. וכמובן, להתכונן לאפשרות הסבירה שלא נאהב את כל התשובות שלנו.