רוצח ראש הממשלה

תיאודור מדראסי

הערת העורכים: בשנת 1984 הורשע יצחק הנגבי ברצח ראש הממשלה מנחם בגין, ונגזר עליו מאסר עולם ועוד שמונה שנים, בשל פציעת מאבטחו של בגין, אלכסנדר טל. הנגבי, בנם של בכירי מחתרת הלח"י עמנואל הנגבי וגאולה כהן, מעולם לא הסגיר את מניעיו ולא הביע חרטה על המעשה, וללא ספק תרם להיווצרותן של חרושת שמועות והשערות, שחלקן התפתחו להיות תיאוריות קונספירציה של ממש.

בשנת 2032, במלאת 50 שנה לרצח מנחם בגין, פנה מדראסי לעורך דינו של הנגבי וביקש לערוך איתו מעין ראיון. היות שנאסרה על הנגבי כל אינטראקציה עם גורמי תקשורת, הוצע שהנגבי יקבל רשימת שאלות ויקליט את תשובותיו, שאותן ישלח מנהל האגף למדראסי. למרבה הפליאה, הנגבי, שמאז מאסרו דחה כל פנייה מצד גופי תקשורת, הסכים להצעה, ובלבד שההקלטה תפורסם רק לאחר מותו. הנגבי נפטר בבית הכלא בשנת 2038, לאחר מאבק קצר במחלה קשה.

ההקלטות הושלמו ותומללו, ומדראסי, כחלק ממחקרו, הוסיף עליהן הערות ורשמים. כל אלה הובאו בצורתם הגולמית וללא עריכה, ממש כפי שנמצאו בתיקייה הייעודית שכותרתה "רוצח ראש הממשלה".

הקלטה ראשונה

כן, אה, איך אני… אני מתחיל עכשיו את ההקלטה, בעצם, כן, לירן אתה הולך? אה, אני נשאר לבד? וואלה, אה, טוב אני מתחיל, אתה תשמע אותי מתישהו, זה מוזר לדבר ככה, אני לא יודע איך, אני… בעצם אני לא רגיל לדבר ככה, למכשיר, לא, בעצם אני ממש רגיל לדבר לבד, רוב הזמן אני מדבר לבד, אני לא רגיל, אני, לדבר למישהו זה אני לא רגיל, אני… הסוהרים כן, אבל ככה אני לא יודע, לא יודע מה… אני, אני לא יכול, לא יכול. די.

הקלטה שנייה

טוב, (גיחוך) ניסיון שני, אני מקליט, ו… דנדן אמר לי פשוט תדבר, אל תסתכל ל… על המכשיר, תדבר, רק רגע, אני… שנייה… רגע, כן ועכשיו פשוט לדבר, אני מדבר אל הפרופסור מהאוניברסיטה, בעצם אני לא זוכר איך קור… את השם שלך, מקווה שזה בסדר, שלום, שלום. מה נשמע? (גיחוך) אני אידיוט, אנחנו לא מדברים בשיחה, בסדר, לא חשוב. אתה יודע, גם אני הייתי באוניברסיטה, באוניברסיטה העברית, בירושלים ותואר ראשון היה לי, אני, אני מתנצל, במטו… בסליחה, אני לא כל כך רגיל לדבר ככה אל אנשים, אני לא פוגש כמעט אף אחד, הסוהרים זה לא נחשב, בעצם, אולי כן, ואף פעם לא עשיתי הקלטה שלי, אני יודע מה זה, אבל לא עשיתי את זה. אני פה בבידוד, לא כל כך יש לי למי לדבר, בעצם, אני קורא, נותנים לי ספרים, אינטרנט לפעמים לחדשות או דברים, בעצם גם זה אחרי שהגשתי ערעור, לא חשוב.

בכל מקרה אני, מוזר להקליט את עצמך פתאום, המילים, הכול מתבלבל לך בראש, הרעיונות, טוב, אני ממשיך לדבר, ממשיך לדבר, כן. אז אני יצחק, יצחק הנגבי, אתה יודע מי אני, ואני, בעצם אני הרגתי את מנחם בגין, הוא היה ראש הממשלה, אני יריתי בו וגם במאבטח, זה היה ב-81 לא 82, כן 82, פחות או יותר אני, מאז אני פה, לא בדיוק בתא הזה, אני… אוקיי זה לא ממש משנה מה התאים שהייתי בהם נכון? משנה שהחיים שלי פה בגלל ש… בגלל שהרגתי אותו, אני מתכוון את בגין, את בגין, ואני, בעצם, מעולם לא דיברתי עם אף אחד, אני מתכוון על הרצח, רק במשפט קצת, רק רקע עובדתי, אבל לא אמרתי לאף אחד למה, כמה ששאלו לא אמרתי למה עשיתי את זה. אני ידעתי, ידעתי שאם אני יתחיל לדבר לא יהיה לזה סוף, זה יהיה יותר גרוע, והחלטתי לשתוק, הייתי מוכן להיות, לשתוק עד הקבר, אבל בא הפרופסור ההוא שדיבר עם קוי, קוי הוא הקצין שלי פה, בכלא, הפרופסור, טוב, זה אתה, אתה ביקשת או לא הבנתי בדיוק, אבל עוד מעט חמישים שנה לרצח, חמישים שנה, והבנתי שבעצם, שאני פה כבר כמעט חמישים שנה, ואולי כדאי בכל זאת, בכל זאת לספר אבל אמרתי ואני אומר שוב עכשיו, הכול יכול להתפרסם אחרי שאני מת, שאני לא יקרא פתאום בעיתון משהו כמו הווידוי של יצחק הנגבי או דבר כזה, כן, אני מקבל עיתונים, גם ספרים ואפילו כאלה שאני מבקש, בכל מקרה התנאי שלי הוא שמה שאני יגיד לא יהיה בחוץ כל עוד אני חי. כן.

אז אני, אני נולדתי בירושלים, ההורים, הוריי, הם היו אנשי הלח"י, המחתרת שלפני קום המדינה ו.. אבא שלי, אבא שלי היה מדהים, איזה איש, הוא נפטר כשהייתי כמעט בן 18, זה היה, היה ב-75, זה היה נורא, ממש קשה כי באותה שנה גם יאיר, אחי הצעיר, גם נפטר.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן, אולי בגיל ארבע? או חמש? אני לא זוכר, זה היה מזמן, לא חשבתי עליהם נשואים, אני לא זוכר כלום מהתקופה הזאת. אנחנו עם אמא עברנו לגור בתל-אביב, ואת אבא בעצם ראינו לפי ההסדר, כן,  כמו שהם, כמו שהוסכם. ואבא, טוב, הוא היה מדהים. אין דברים כאלה.   גם אמא שלי הייתה משהו לא מהעולם הזה היא הייתה, אישה חזקה מאוד וגם אמא טובה, היא גידלה אותנו לבד, אבא נשאר בירושלים, ועם אחי ואני לא היה לה קל, ליאיר היה לו אוטיזם, ובימים אז בעצם האשימו את האמא, זה לא היה נכון, אבל זה היה התיאוריה, אבא האשים את אמא שבגלל הפוליטיקה קרה ליאיר מה שקרה לו ו… זה היה לה ממש קשה. ממש.

רק רגע, אני שותה. כן.

הילדות שלי הייתה סבירה, הייתי הבן של, ואיך אומרים? הרשיתי לעצמי לעשות כל מיני דברים ש… עשיתי והתנהגתי בצורה, לא סתם שובב, הייתי מרדן, לא ממושמע, בעטתי במסגרת. בלי סוף בעטתי. ואמא הייתה מפורסמת, עם הבן האוטיסט והבן הפרובלמט, ככה אמרו פעם, האמת? אני מתחרט על התקופה, לא, על כך שבעצם גרמתי לה הרבה צער, זה לא הגיע לה. היא באמת השקיעה מעל ומעבר, אהבה אותנו והיו לה חיים קשים. כשהיא נפטרה, לא הייתי לצידה, לא יכולתי, הייתי פה, ו… סליחה, אני מצטער, כשהיא נפטרה, היא הייתה בבית החולים, הייתה לה חברה אחת שם, אבל לא משפחה, לא הייתה לה משפחה, לקראת הסוף לא רציתי להקשות עליה, לא רציתי, היא לא ביקרה אותי, ו… הייתי פה, היא נפטרה באיכילוב, לבד, לא הספקתי, אני, רציתי לומר לה כל מיני, איך אני מעריץ אותה, לומר לה תודה, והיא, אף פעם לא אמרתי לה שאני אוהב

הערות

• הערעור של הנגבי עת"א הנגבי 4823/95.
• אוטוביוגרפיה של גאולה כהן, סיפורה של לוחמת. שנת הוצאה?. להצליב מידע עם בדרכה של גולומב. הספר של גולומב עדכני ומבחינה אפיסטמית מהימן יותר מאוטוביוגרפיה. למצוא ביוגרפיה על עמנואל הנגבי, דוד גרין יודע?
• קוי הקצין כתב אוטוביוגרפיה: "הייתי הקצין הכלאי הממונה על רוצח ראש הממשלה" יצא ב-34 או 35

הקלטה שלישית

ובכן, כן, קצת התרגשתי אתמול, נסחפתי, לא נורא, אני, בעצם, הם יורידו את זה בעריכה, זה לא מוכר טוב, גם לא ממש מעניין, אני חושב. אז אבא ויאיר נפטרו באותה השנה, 75, שנה מחורבנת, סליחה על הביטוי, ו… היו לי איתו כמה שיחות, אני מתכוון עם אבא, כן? היו לנו כמה שיחות על הימים ההם, לפני קום המדינה, בימים האחרונים שלו, בעצם בשנה האחרונה.

הוא ממש דעך לקראת הסוף, היה קשה לראות אותו. אני חושב שאז הבנתי באמת מה קרה, אפשר לומר שאז נחרץ הגורל, בעצם, לא תכננתי לרצוח אותו, אני מתכוון את מנחם בגין, לא בהתחלה, אבל הכול התחיל להסתדר, הקנאה, האידיאולוגיה, חלק מהדברים שאבא סיפר לי היכו בי, הייתי בשוק, היה לי קשה להאמין, אמרתי לעצמי, טוב, הוא סובל הוא לא יודע מה הוא אומר, אבל… יש משהו שלמדתי, אם הוא היה הוזה, מדמיין, הוא לא היה חוזר על אותם הדברים שוב ושוב. הוא גם היה צלול, צלול עד הרגע האחרון, ו… אני חושב לעצמי, מה שהוא מספר לא ייתכן, פשוט לא יכול להיות, ועדיין הוא מספר ומדקדק לפרטי פרטים. איך תסביר את זה? לא ידעתי איך להסביר את זה. רק הקשבתי לו ובעצם הכרחתי את עצמי לזכור הכול.

הוא נפטר ועשינו שבעה. באו כל החברים מהמחתרת, שמיר, שייב, ילין מור, קינן, הסבוראים, יכין, כמובן הגיעו לנחם אחרים, בעיקר בגלל אמא, אחרת לא היה סיכוי שמפא"יניקים יבואו אליו. והגיע גם מנחם, אני מתכוון מנחם בגין. אחרי הכול, הכרתי אותו היטב, טוב, לא היטב אבל נפגשנו לא מעט, הוא הכיר אותי מאז שהייתי ילד, תמיד היה ביחסים טובים עם אמא, ו… לא הבנתי את הכול אז, שוחחנו, כשהייתי ילד, הוא בעצם ניסה להתחבב עליי, הוא כן, הוא ניסה להתחבב עליי, היה לו חוש הומור מיוחד כזה, בעצם היום אנחנו קוראים לזה הומור אנגלי, אני חושב שמנחם עצמו לא בטוח שהיה נהנה מה… שכחתי את המילה, תואר, מהתואר הזה.

מנחם היה דוד כזה, מאוד מנומס, נעים, הקפיד לשאול אותי על יאיר, אח שלי, בימי הולדת הביא ספר כלשהו, יש לי איפשהו, אני חושב שאמא העבירה את כל הדברים שלי למכולה, אני לא בטוח, בכל מקרה יש לי, היו לי מדפים על מדפים של ספרים שקיבלתי בכל שנה ליום הולדת, ממנו, מאחרים, כל מי שכתב ספר הביא לי עותק חתום, ומי שלא כתב ספר הביא לי ספר של מישהו אחר, את רובם לא קראתי. פעם בכמה שבועות, אחרי עוד מריבה עם אמא שבעקבותיה הרגשתי רע, החלטתי מה שנקרא לחזור בתשובה, בעצם להיות טוב, ממושמע, ללמוד, ופתחתי ספר. קראתי 2-3 עמודים, אולי קצת יותר, אף פעם לא עד הסוף, ושבתי לסורי.

מישהו פה אמר לי שהייתי צריך לעבור אבחון, אולי היו מגלים לי הפרעת קשב או משהו כזה, זה היה מסביר למה התנהגתי ככה, היו נותנים לי כדור והייתי, הייתי נורמלי. אין מה לעשות עם זה עכשיו, מאוחר מדי.

בקיצור, אחזור לשבעה, מנחם הגיע והוא מדבר איתי ואני קולט בפעם הראשונה שהוא לא מביט בי, אני מתכוון בעיניים, איך קוראים לזה? לא מישיר עיניים, לא מישיר מבט, והוא כאילו, אני לא יודע איך להסביר, נראה שהוא בעצם חשש ממני, שהוא ידע שאבא סיפר לי משהו, זה היה המבט הזה כשיודעים שיש משהו שלא מדברים עליו, שתיקה כזאת, מבוכה, ו… אני חושב לעצמי, זה לא יכול להיות, הוא נבוך בגלל אבא, ניחום אבלים והכול, סיטואציה שהיא לא… סיטואציה שהיא לא נוחה לאף אחד אבל ידעתי בעצם בלב את האמת, ידעתי שמנחם חושש מפני מה שאני יודע.

לקח לי זמן להבין את זה, אני, לא הבנתי את זה מההתחלה, לא רציתי להבין. מה שאבא סיפר היה בלתי נתפס כמעט, לא הגיוני. החלטתי לקרוא, להבין בעצמי. התחלתי לשרוץ בספריות, בהתחלה העירוניות אחר כך באוניברסיטת תל-אביב, אמא שלי היא גאולה כהן, השם הזה פתח דלתות בשבילי כמו קסם. קראתי כמו שלא קראתי בחיים, ובעצם לא מצאתי כלום. ממש כמו שאבא אמר שיקרה. עוד אחד מפרקי ההיסטוריה של תולדות המדינה היהודית שהועלם כי הוא לא הסתדר עם האג'נדה, רק הפעם לא האג'נדה של מפא"י ובן גוריון. אתה יודע, יש הרבה דברים, מה המילה? אירועים שהיו, אבא סיפר לי, המון אירועים, והם לא כתובים באף מקום, אף מקום, רק נשארו בזיכרון של מי שהיה שם, וכשאלה ימותו אף אחד לא יוכל לדעת באמת מה היה. על טוביאנסקי כולם שמעו אבל היו אחרים, היו הרבה אחרים שהוציאו אותם להורג ככה בלי שאף אחד ידע, בלי חוק. היית בלח"י? אתה עכשיו מרגל. בום, כיתת יורים. היית באצ"ל? בום, כיתת יורים. הם חיסלו ככה עשרים או שלושים אנשים, לפעמים הם סתם נעדרים, לפעמים המציאו להם תאונה או נהרגו במלחמה, אבל פשוט חיסלו אחד אחד.

ובגין? גם בגין הבין שככה צריך להתנהג, בעצם הוא לא הרג אף אחד אבל הוא מאוד ידע מה לעשות, את מה להעלים ואת מה לא. אף אחד לא יודע למשל שהוא חיזר אחרי אמא. ככה חיזר אחריה. זה למה, זאת הסיבה, אחת הסיבות שהיא עזבה את האצ"ל. היא לא יכלה, היא לא סבלה אותו, כן, זה היה אז, אחר כך הם הסתדרו, אחרי שנים, הרבה שנים, אבל אז, ב-1942 היא ממש לא יכלה להיות שם, והוא, איך אומרים, ההתנהגות שלו עזרה לה להחליט. ולא יודעים שגם אחר כך, אחרי שהיא התחתנה עם אבא, גם אז הוא המשיך לחזר אחריה, שניהם היו נשואים והוא המשיך לחזר אחריה. בסוף הוא נרגע, אבל היו שנים שאבא והיא, בעצם אבא לא ידע מה לעשות עם זה, הוא ידע שהיא לא אוהבת את מנחם, אבל הוא היה גבר, כזה מהדור הישן, היה קנאי, קנאי. פעם אחת ביום השנה ליאיר גם מנחם הגיע והוא נעמד ככה בין אמא לבין אבא, בעצם הם כבר היו נשואים, ובא פתאום מנחם ועומד ביניהם. אבא התרגז, היה לו, הוא ידע לכעוס כשהיה צריך, התחיל לצעוק עליו ולדחוף אותו, הוא דחף בחזרה ובעצם כמעט התפתחה תגרה. מכות אני מתכוון, כן.

אז יש לנו את זה, את מנחם המחזר, ככה אבא קרא לו. את הסיפורים האלה, כל הסיפורים, אבא סיפר לי בשנה האחרונה שלו, לא ידעתי אותם קודם, ואני מודה שהייתי בהתחלה בהלם. הכרתי את מנחם מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד מחייך, מנומס, הוא ועליזה, דודים חביבים כאלה, ופתאום אני מגלה את זה, והיה סיפור, עוד ב-42, מנחם לא היה רשמית באצ"ל כי הוא היה בצבא של פולין, אבל הכירו אותו מבית"ר, ו… אולי עדיף לא לספר את הסיפור הזה, אולי זה יותר מדי, אפילו בשבילו. אחרי מות קדושים אמור כן? כששמעתי, אני באמת לא האמנתי. אני עדיין מקווה שאבא קצת הגזים ביחס למה שמנחם עשה, אני ממש מקווה. בכל מקרה, מי שמקשיב להקלטה הזאת יבין מה שיבין ועדיף שלא יבין כלום. בעצם מבחינתי זה היה בלתי נסלח, פשוט בלתי נסלח. 

אני מפסיק עכשיו.

הערות

• האח האוטיסט – צורך בהצלבת מידע. אושפז? מת בגיל צעיר
• המכולה עם הספרים שקיבל, לנסות לאתר אותה. ספרים עם אורתוגרפיות מקוריות. לחפש יורשים?
• טוביאנסקי – לברר את הסיפור
• בגין היה חייל בחופשה בצבא פולין כשהגיע לארץ. הצטרף לאצ"ל אחרי השחרור. ביוגרפיות רלוונטיות: ארדינגר, קסטיל, לפה, שפירא.

הקלטה רביעית

אחד הדברים, יצא ככה שהסוהרים, היו סוהרים שניסו להבין ממני למה אני, למה רצחתי אותו. אני יכול לדבר רק עם הסוהרים, או כשמבקרים אותי, וזהו. הסוהרים לא שואלים שאלות, איך המילה? ישירות, הם, במקום זה הם אומרים מה הם חושבים שקרה ומקווים, חושבים אולי, שאסכים איתם, שהם יקבלו מעין אישור.

אלוהים, כמה תיאוריות הזויות שמעתי, ממש, מה לא שמעתי? יצחק שמיר הזמין את הרצח כנקמה אישית בבגין, שמעתי שאני סוגד לשטן, שבגין היה סוגד לשטן והרגתי אותו כדי לשחרר את הרוע מהעולם, שהאמריקאים רצו לחסל אותו, שאמא רצתה לחסל אותו, מה לא?

את התיאוריה ששמיר רצה לרצוח אותו אני אוהב במיוחד: הסיבה, איך אומרים? המה שגרם לו לרצות את הרצח היה ששמיר חשד או גילה שגלעדי, איך קראו לו? אליהו גלעדי היה איש של האצ"ל שניסה לפורר את הלח"י, שבגין שלח אותו, והוא, אני מתכוון יצחק, יצחק שמיר, כן?, בעצם הוא הפעיל אותי כדי שארצה לרצוח את בגין, אבל הוא לא סמך עליי. מה עשה? דאג שיחליפו את הכדורים באקדח שלי בסרק, כדורי סרק, ומי שבאמת חיסל את בגין היו המאבטחים שלו. ואני הייתי ה… איך קוראים לזה? השעיר לעזאזל אחרת היו מגיעים אליו, וזאת התיאוריה שאני הכי אוהב.

אני גם אוהב את הקשר האמריקאי. שמעתי גם את זה: הביון האמריקאי חשש מבגין ורצה להיפטר ממנו. בגרסה אחת קיסינג'ר שכנע את שמיר שפנה אליי, בגרסה שנייה האמריקאים פנו אליי ואיימו שיחשפו סוד משפחתי שיביך אותי ויהרוס לי את העתיד. גרסה שלישית הייתה בעצם שיתוף פעולה עם המערך בכלל, שאני שיתפתי פעולה, ששמעון פרס שכנע אותי, וזה כדי להביא את מדינת ישראל להסכמים עם הערבים, חלוקת ירושלים, מסירת שטחים ובסוף הם יממנו את הערבים שיתקפו אותנו וישמידו את המדינה.

היה פה סוהר דתי אחד, בעצם, איך היו קוראים לו? אל-משהו, אלחנניה, נזכרתי, כן, ששאל אותי, זאת הפעם היחידה ששאלו אותי את זה ככה, אם בגין רצה לחדש את הקרבת הקורבנות בבית המקדש ובגלל זה הרגתי אותו. גם לשם הגענו. העניין הוא שאם אלחנניה היה שואל את זה ב-83 הייתי מבין, אבל הוא שאל את השאלה הזאת ב-2017, אחרי שהמוזיאון כבר היה קיים ואחרי שהיה ברור שאין שם קורבנות. לא יודע, בעצם ככה אתה רואה שדברים מתפתחים.

הייתי, היו לי שיחות מעניינות מאוד עם אלחנניה, לא זוכר את השם משפחה שלו, איש מעניין מאוד. גם אדיב, כן, גם אדיב. הוא בעצם חשב שבגין היה צדוקי, הוא הסביר לי איך זה, הוא הראה שהאידיאולוגיה שלו יכולה, דומה לגישה של הצדוקים, האלה שהיו כוהנים בבית המקדש, הוא הסביר שחז"ל שהם כתבו עליהם בתלמוד, בעיקר דברים שליליים. בעצם הם היו מושחתים, שיתפו פעולה עם הרומאים ו… אבל איך זה מסתדר עם בגין? האמת היא שאני לא זוכר הכול, זה היה מזמן ואף פעם לא באמת הבנתי את הדברים האלה. הוא אמר, בגין לא האמין במשיח וגאולת ישראל, בגין התמקד בפתרון המעשי בעולם הזה. בגמרא הצדוקים נכתב עליהם שהם מתכחשים לעולם הבא ולביאת המשיח ולתחיית המתים, ושוב, אני…  לא קראתי גמרא או משהו, ככה אלחנניה אמר לי, ובגמרא ככה כתוב, אבל לא יכול להיות שהם רק התמכרו להנאות העולם, בעצם ברור שהייתה להם אידיאולוגיה ואפשר לראות שזאת הייתה אידיאולוגיה מאוד עמוקה, יותר נכון מחמירה, אפילו שמרנית.

הם חשבו שהתורה שבעל פה היא חדשנות ופרשנות והתנגדו לה, ובגלל שהם היו הכוהנים בבית המקדש, הם חיפשו, כל הקורבנות והטקסים היו דרכים להתקרב לאלוהים, הם חשבו שהדרך לשמר את עם ישראל היא המצוות והקורבנות, וגם בגין היה כזה, שלא דיבר על משיח וגאולה אלא מה שצריך לקרות עכשיו. אני חייב להודות שלא הבנתי איך הוא הכניס אותי לסיפור הזה, כאילו שהייתי איזה כלי שרת של היהדות או משהו. בעצם יכול להיות שגם הוא לא הבין כל כך.

מה בעצם אני אומר כאן? נכון, לא שיתפתי פעולה ולא אמרתי מה הסיבה. היה לי ברור שאם אני יגלה את הסיבה תפרוץ פה מלחמת אחים, לא פחות, מלחמת אחים. כל דבר שאני יגיד ישמש את מישהו נגד מישהו אחר, זה ברור, ובעצם תמיד יהיו אלה שלא יאמינו, שיחשדו, שימציאו דברים, מידע, בעצם בסוף מגיעים למצב שבו בעצם אין אמת, יש נוסחים שונים של האמת, תירוצים, פרשנויות. מתעלמים מהאמת. אני קורא עיתונים, יודע, אני רואה מה קורה בארץ, בעולם, ונתקל בזה כל הזמן. אפשר בעצם לומר שכשסירבתי לדבר על האיך קוראים לזה? על המניע, זאת הייתה בקשת, לא בקשת סליחה אלא אות קין כזה, אני הולך איתו כל החיים, גם רצחתי ראש ממשלה, גם לא אמרתי למה וככה מנעתי שפיכות דמים נוספת. אני בטוח שאנשים היו מתים אם הייתי מדבר. סוג של קורבן שאני מקריב למען אחרים. כן, בעצם זה מה שזה.

הערות

• תיאוריות קשר סביב רצח בגין: מחקרים של קופר (1993), פאונד (1987), אירווינג (2024), בר-און (1998, 2003, 2014). תיאוריות קשר סביב שמיר: שטרן (1996), כהן (2011), רובינוב (2017). תיאוריות קשר במעורבות של ארה"ב: אירווינג (1985), פינקלשטיין (2001, 2011, 2021, 2031).
• אלחנניה – לבדוק פרטים ברשימות שב"ס.
• מה הקשר לצדוקים ולפרושים? קונספירציה? לבקש הפניות מבכלם, משה, גר.

הקלטה חמישית

כן, אני מתחיל את ההקלטה והפעם בעצם ביקשת ממני לספר על ההכנות שעשיתי לפני ש… לפני שיריתי במנחם, אז, למען האמת, היה לי יתרון גדול, הרי בעצם הכירו אותי, מנחם הכיר אותי, כולם הכירו את אבא ואמא, ואני, אתה מבין, לא הייתי צריך להתכונן יותר מדי. אתה גם יודע שמיד יתפסו אותך, אם לומר את האמת, אתה, ברור לך שאחרי דבר כזה מישהו יירה בך או שיהרגו אותך במכות, המאבטחים אני מתכוון. מבחינה טכנית זה היה קלי קלות. קלי קלות.

הוצאתי רישיון לאקדח ובאתי כמה פעמים לאירועים של גח"ל, ככה קראו להם אז, בעצם באתי לכנסים, אירועים, כאלה, והמאבטחים בעצם התרגלו לראות אותי עם האקדח. בכל פעם כזאת הייתי קרוב למנחם, ממש קרוב, יכולתי ממש לירות בו, דמיין שאנחנו באיזו שבת חתן או אירוע תומכים, ואתה פשוט מוציא את האקדח ויורה בו, בם, בם, בם. ממש ככה. תרגלתי את זה בראש, עוד פעם ועוד פעם, עד הפעם האחרונה במצודת זאב, בעצם שם לא תרגלתי. הכול היה בדיוק לפי התכנון, התרגולת, מנחם יושב עם עליזה בשורה הראשונה יחד עם עוד בכירים מהמפלגה, ועל הפודיום דיבר ארידור בפומפוזיות הרגילה שלו. אני עמדתי בצד, יחד עם המאבטחים. הסימן שקבעתי היה בין הנאומים, בזמן ההוא שאנשים מסתובבים והולכים, אחד מגיע לדבר עם ההוא וכו' וכו', וניגשתי אליו, הוא ישב וחייך אליי, ואני מוציא את האקדח, בדיוק כמו שתרגלתי, דורך אותו ושומע בם, בם, בם, בם.

אני זוכר איך מנחם מסתכל עליי בעיניים הקטנות שלו שהמשקפיים הגדילו, ובעצם נופל הצידה. עליזה, לוקח לה כמה שניות, והיא מתחילה לצווח, בעצם כולם מתחילים לצעוק ולברוח ורק אני עומד שם וממתין שיהרגו אותי, ולא אכפת לי. אני חושב על אבא שהיה גאה בי ועל אמא שאולי תבין ואולי לא, וחושב על כל מה שהספקתי, כי אתה בעצם מבין אני אומר לעצמי שאני מת, עוד רגע מישהו מהמאבטחים יורה בי בראש. הם לא ירו בי. אני מסיים לירות ומבלי לשים לב אני פורק את האקדח ומניח אותו על הרצפה. וממשיך לעמוד. אתה עומד שם ומרגיש כאילו עברו יומיים, חצי שנה, ופתאום אני מרגיש את המאבטחים מפילים אותי אל הרצפה ואוזקים אותי. בלי יריות, בלי אלימות.

ובשניות הראשונות אתה לא מבין מה קורה, לא תופס, אני לא דמיינתי מה יקרה אחרי שאני יורה בו, לא דמיינתי, הייתה לי מטרה וזהו. אתה חושב לעצמך איך זה למות, חושב איך מרגיש מי שמת מיריות, איך זה למות כתוצאה ממכות רצח, מנסה להכין את עצמך לאיבוד ההכרה, ובסוף, בעצם רק שכבתי על הרצפה באזיקים, רפי, אחד המאבטחים, ישב עליי ככה עם הברך על הגב שלי שלא אנסה לקום או להתנגד, ואתה בעצם מבין שאתה בחיים, שאתה לא פצוע, שהגוף כואב כי לא נוח, האזיקים, הם לוחצים יותר מדי אבל לא פצוע, לא מת, לא כלום. סתם שוכב על הרצפה ומחכה למשהו. בינתיים עליזה בוכה וצועקת, ארידור, מודעי, יצחק, אני מתכוון שמיר, ישראל, כולם שם מתרוצצים, צועקים, מדברים, אני רואה את מנחם, ממש שני מטרים ממני, אני מדמיין שאולי הוא נושם אבל העיניים שלו פקוחות והראש שלו היה, המשקפיים שלו, הוא בעצם היה על הרצפה והמשקפיים לא היו לפני העיניים, אלא על המצח ועל הלחי, הפנים שלו התעוותו קצת כנראה כי איך קוראים לזה? ספאזי או משהו כזה, מישהו דיבר אליי, צעק עליי "צחי, מה עשית? מה עשית?" אני מכיר את הקול אבל לא יודע מי זה היה. הייתי בסוג של ערפול חושים כזה, לא זוכר הכול, מישהו בעט בי בבטן, לא כאב יותר מדי, אולי זה מישהו זקן, רפי צועק עליו שיתרחק, האיש צועק משהו בחזרה, רפי קורא לדודו, אני זוכר שהוא אמר "דודו, תרחיק אותם ממנו", ההוא שבעט בי הלך.

בעצם אני לא יודע כמה זמן חלף עד שלקחו את מנחם משם, ראיתי כשפינו אותו, הם הרימו על האלונקה, המשקפיים העבים שלו נפלו והיה סדק בעדשה הימנית. מישהו הרים אותם, את המשקפיים, בהיתי בהם ואז הופיעה יד שלקחה, שהרימה אותם. בעצם רק אז ראיתי שאחד הכדורים שלי, שבטעות פגעתי באלכס, אלכסנדר, הוא היה אחד המאבטחים שלו, ישב מאחוריו, לא יודע איך הוא נפצע.

אני ממשיך לשכב שם בלי להבין מה קורה, מה יקרה. אבל בעצם הבנתי מה עשיתי, שזה לא חלום אלא מציאות, שהרגתי את מנחם, את הדוד, כמו שאמרו פעם, מישהו שהכרתי מאז שאני זוכר את עצמי, שהביא לי מתנות, שהיה נחמד אליי, אף פעם לא, בעצם הוא לא פגע בי באופן אישי, לא הזיק לי, נכון, הוא מסר את סיני וכל זה, אבל לי אישית? ויחד עם כל זה ידעתי שהוא צריך למות, שאי אפשר להמשיך כמו שהיה עד עכשיו.

אני לפעמים חולם עליו, לפעמים אני, הוא מדבר איתי, אנחנו מדברים, זה לא אותו חלום כל פעם, תמיד משהו שונה. אני חולם עליו יותר ממה שאני חולם על אמא ואבא, כל כמה ימים. הרבה פעמים המשקפיים שלו, העדשה הימנית עם הסדק בגלל הנפילה אחרי שיריתי בו. ברוב החלומות הוא רגיל, לא פצוע וכאלה, אבל היו חלומות שהוא דיבר איתי כשהוא, אחרי שיריתי בו, והוא רגוע ומדבר איתי, והוא מקיא דם במהלך השיחה. אני לא זוכר על מה השיחות בדיוק, לא זוכר, אבל הם תמיד, הם תמיד שיחות ארוכות, הוא מדבר, אני עונה, הוא שואל, ממש כמו שהיה. ממש כמו שהיה.

אני לא אוהב את החלומות האלה. אבל בעצם אין לי מה לעשות. הם לא מה שנקרא סיוטים, רק חלומות שאני לא אוהב, הם גורמים לי להתגעגע אליו ואני, אני לא… אני עוצר

הערות:

• ההיסטוריה של מפלגת החירות: "חירות לתמיד" (כץ 1999), "חירות: סיפורה של מפלגה" (פרסקי 2020), "חירות, גח"ל ומה שביניהן" (ברונר באיזו שנה?) ספרות קריטיקלית נגד בגין: "בגין נתן, בגין לקח: השפעתו ההרסנית של מנחם בגין על מפלגת חירות" (אבן-עזר 2030), "המפלגה ששינתה פניה – המהפך של מנחם בגין" (באאר 1986), "מנחם בגין נגד הדמוקרטיה – כתב אישום" (קפלן 2017 עבודת דוקטורט)
• על חלומות וסימבוליזם – פרויד, יונג.
• אוטוביוגרפיה של אלכסנדר טל "הוא ירה בי – זיכרונותיו של מאבטח ראש הממשלה" 2003

הקלטה שישית

אז למה? למה עשיתי את זה? זאת, אני, זאת השאלה. בעצם, התשובה מורכבת, לא משהו פשוט. אתה מבין משהו לגבי הנפש של הבן אדם, רואה מה הוא עשה ויכול לדעת מה הוא יעשה. זה בדיוק מה שקרה לי, אחרי שאני, אחרי ששמעתי את אבא שלי, כל מה שאמר לי. הלוואי והייתי זוכר הכול, נכון, היום אני כבר זקן, אבל בעצם גם אז לא זכרתי הכול, צריך להבין שמי שדיבר עם אבא, היה קשה לעקוב אחריו, תמיד נשארת עם התחושה של מה שהוא אמר ועם תמצית של הדברים, אף פעם לא הצלחתי לצטט אותו או משהו. הוא בעצם דיבר בצורה מפותלת, עובר מנושא לנושא ורק בסוף חוזר למה שהתחיל, והכול מאוד הגיוני וברור, אבל אי אפשר, איך קוראים לזה? אי אפשר לשחזר את מה שהוא אומר, מה שהוא אמר.

אז אבא סיפר לי מה שחשדתי בו, שמנחם חיזר אחרי אמא, והמשיך לחזר אחריה שנים. כבר אמרתי את זה. בסדר, זאת לא סיבה להרוג מישהו, על ניסיונות חיזור אחרי אמא שלך, הא? העניין הוא שניסיונות החיזור האלה, איך אומרים? הם בדיוק בגין, לא רק בחיזור. אבא סיפר לי איך בגין לקח את בית"ר ומה הוא עשה למפלגת החירות, בסוף האיש היה רגיל לקחת משהו של אחרים, לשנות אותו ולעשות אותו שלו. תמיד. גם לעליזה הוא עשה את זה, מסכנה. ומה שהוא לא הצליח? בעצם היו לו מתנגדים, אז אתה שואל איפה הם? תחשוב לבד.

ואז הוא הגיע עם הרעיון של המוזיאון במקדש הורדוס. אתה מבין, אבא לא היה דתי אבל הוא ידע היסטוריה. מקדש הורדוס הוא סמל של השפלה לאומית, הלוואי והרומאים היו הורסים אותו, אבל הם לא. אחרי שהם חיללו אותו הם בעצם הותירו אותו כמו פצע פתוח מעל חומות העיר העתיקה. בעצם, אני לא זוכר, כן, אבא ידע על ההצעה שבגין הגיש ב-74, כן, וזה הכעיס אותו, עצבן אותו ממש.

מבחינת הלח"י, המקדש הזה הוא אנדרטה ליוהרה של הממסד. בעצם, הורדוס לא בנה אותו כי הוא היה צדיק אלא כדי לפייס את הממסד, את הרבנים, את הכוהנים, וכדי שהם, שישפיעו על העם. אתה יודע את זה, נכון? גם חז"ל הבינו את זה, אבל שם, אני לא זוכר בדיוק, שם כתוב שהוא בנה את המקדש אחרי שהוא רצח את הסנהדרין, כמו חזרה בתשובה. איזה חזרה בתשובה איזה? כבר היה מקדש, לא היה צריך עוד אחד.

הורדוס שיחד את העם עם המקדש הזה, שיחד. פשוט ככה. והמקדש הזה שלו צריך לעמוד שם, נטוש, באותו מקום, עוד אלפיים שנה, עוד ארבע אלף שנה. ואנחנו בעצם צריכים לזכור את הלקח הזה, את כל הלקחים. הכוהנים, הרבנים, העם, כולם התעלמו מהמציאות, הסתנוורו ולא הבינו שהם הניחו את היסודות לחורבן העם. אני לא מדבר כאן באופן מיסטי או דתי, ותחשוב על זה. אם העם לא היה מקבל את המקדש הזה של הורדוס אלא מוצא פתרון אחר, בעצם, כל הדיכוי היה נמנע וכל האסונות שבאו בעקבותיו. על זה אבא שלי התעצבן, אני חושב. כי בגין מגיע, ומחליט שהזיכרון הזה שייך לו, שלו, הוא יהפוך את המבנה ההוא למוזיאון, תיירות ומה לא.

וככה הוא תמיד עשה. גם כשזאת הייתה אמא, הוא רצה לשנות אותה, שתחשוב אחרת, תתנהג אחרת, עד שהיא עזבה ללח"י. עכשיו זאת לא אמא או אישה של מישהו, זה לא איזה ספר זיכרון ללוחמים שנפלו, בעצם עכשיו הוא הולך לשנות את הזיכרון שלנו, למחוק לנו את הבושה, כאילו שאם הבושה תימחק לא תהיה עוד טראומה לאומית. איזה יופי! מוזיאון של המקדש! וואו! הכול הצגה, שבעצם עכשיו הכול טוב, אין השפלה, אין מוסר השכל, אין כלום. וכולם קנו את זה. טיפשים.

בגין הכיר מקרוב את השנאה. מה הכיר? הוא עשה ממנה קריירה. ניצל כל אמירה אומללה והציג את עצמו כמו גנדי, לא פחות, אבל בעצם הוא סכסך, הוא בחש, הדברים ששמעתי מאבא, קשה להאמין, קשה להאמין. והבנאדם הזה החליט שהנה הנה הוא מוחק טראומה לאומית, הוא בונה מוזיאון. זה עדיין מרתיח אותי. לא משנה כמה זמן עובר, זה פשוט מכעיס. אבא והחברים שלו היו בעצם חסרי אונים. לכאורה הוא משלהם, איך הם יסבירו לכולם שהוא ההפך הגמור? שייב עוד כתב טורים בידיעות נגדו, אבל האחרים? חסרי אונים. אבא סיפר שהם היו נפגשים ושותקים מרוב מבוכה. יושבים ושותקים. במיוחד אלה שהכירו אותו כשהיו באצ"ל. הרי הם, הוא כאילו הוצנח להיות המפקד אחרי רזיאל, הוא היה חייל בצבא הפולני, גם כן, מבין את זה? בעצם מישהו שהיה חייל באחד הצבאות האנטישמיים ביותר בעולם, והוא הופך להיות המפקד. אחר כך פוליטיקאי בכיר. אחר כך ראש ממשלה. חייל בצבא הפולני. לאן הגענו, אני שואל, לאן הגענו?

והחלק הטראגי ביותר? ידעתי שאם הוא ימות זה לא ישנה את הפרויקט. מהרגע שהוא החליט על הפרויקט, ידעתי שזה אבוד, זה יקרה, הוא ידאג שזה יקרה. אבל לפחות הוא לא זכה לראות את ההצלחה. לא רציתי שהוא יהיה שבע רצון, שמישהו ישבח אותו ושבתגובה הוא יפצח בעוד נאום פופוליסטי.

עכשיו, אתה צריך להבין אותי. בעצם מה עובר עליי כל הזמן הזה. אתה שומע את אבא שלך מספר לך סיפורי זוועות על מישהו שאתה הכרת, שאתה חשבת שהכרת כל החיים. אתה בהתחלה אומר לעצמך, לא יכול להיות, לא יכול להיות. אתה רוצה לבדוק בעצמך, בעצם אתה מקווה שאבא שלך טועה. שספרי ההיסטוריה, ספרי הזכרונות, כל התעודות והתיעודים, שכולם, שכל מה שכתוב בהם הוא אמת, או לפחות רוב מה שכתוב בהם אמיתי. אולי חצי, כי תמיד אמרו לך שמפא"י הם אלה שמשכתבים את ההיסטוריה. ואז אתה הולך לספרים ואתה מגלה ששום דבר ממה שאבא שלך אמר לא מופיע שם. כלום. בדיוק כמו שהוא ידע שיהיה. ואתה שואל אנשים שהיו שם, שמכירים, פתאום אף אחד לא זוכר את הסיפור הזה ואת הסיפור ההוא ומה קרה לבחורה ומי הלשין על הלוחם ואיך קרה שפתאום אדם אחד מקבל את כל הקרדיט. בעצם אף אחד לא זוכר, חלק צוחקים אבל אתה רואה את המבוכה, אתה מבין שיש משהו שהם מסתירים.

זה משבר, משבר אמוני אפשר לומר, משבר של זהות. כמו שקרה לקיבוצים. כן, לקיבוצים, אחרי שהרודן ההוא, סטלין, מת. לא הרבה יודעים את זה היום, הקיבוצים העריצו אותו, העריצו. קראו לו "שמש העמים", זה לא היה הגיוני. זה היה לפני שנולדתי, אבל זה כתוב בחלק מהספרים, מישהו אמר לי שהיו כמה מחקרים על זה. ואז, בעצם אחרי שסטלין מת כולם שומעים על הטיהורים והמחנות ריכוז וההוצאות להורג, רוצח המונים. מיליונים. ובארץ, העריצו אותו. וכשהם שומעים על כל זה, הם במשבר עמוק, משבר אידיאולוגי, משבר אמונה אפילו. הם האמינו במישהו, זה היה הפולחן אישיות, הם האמינו בו ובעצם מתברר שהוא רצח יותר אנשים מאשר פטן במלחמה.

כמו עם בגין, אף אחד לא שאל שאלות. עולה ההוא, מה שמו שתפס את השלטון אחרי סטלין, אומר מה שאומר וכולם מתיישרים. פתאום ספרי ההיסטוריה מסכימים איתו, פתאום יש עדויות, יש מסמכים. כל מיני דברים שלא היו. מילא, אם ההוא שבא אחריו היה הומניסטן, אבל מתברר שגם הוא עשה אותם דברים בדיוק. מי אמר את זה? מי שבא אחריו. תגיד זה צירוף מקרים, אני חושב שיש פה משהו אחר, בעצם שכתובים על שכתובים על שכתובים.

אני, סליחה, סטיתי מהנושא, מחשבות על מחשבות. נחזור לבגין. בגין היה התקווה. כולם האמינו בו, תמכו בו, ככה חשבתי, ובעצם הייתי תמים, לא ראיתי את הסדקים, את המבוכה, את השתיקה. לא שהם, הם לא היו שחקנים טובים, הם אני מתכוון למי שהיה איתו אז, בהתחלה, במחתרות, הם ידעו לשקר ולהסתיר אבל בעיקר מול האנגלים והערבים. בסופו של דבר, מי שהגיע מז'בוטינסקי, כולם הגיעו מאותו מקום וידעו לקרוא אחד את השני. ברור לך שכשהם מדברים הם אומרים משהו אחר מהמילים שהם אומרים, וכשהם שותקים הם אומרים את האמת. רק אחרי שאבא מת באמת הבנתי הכול. באמת.

האנשים הטובים האלה בעצם עשו דברים מופלאים, מופלאים, מעשי גבורה עילאיים, ודבר אחד הם לא הצליחו לעשות. הם לא הצליחו לחסום את הדמגוג הזה, את הפופוליסט שלקח את העקרונות שלהם, של כולם – אצ"ל, לח"י, בית"ר, כל הז'בוטינסקאים, הוא לקח את העקרונות וזרק אותם לפח. הוא לא אמר שהוא זרק אותם לפח. בעצם הוא תמיד דיבר על העקרונות, דיבורים לחוד, עקרונות לחוד. והם לא הצליחו לעצור אותו. הם רואים את הנזקים שהוא גורם למחנה הרביזיוניסטי, ואחר כך למדינה, ואין להם דרך להשפיע. חלק הצטרפו אליו למפלגה, ניסו לשנות מבפנים. אבל הוא, בגין ידע לטפח את הצעירים, אלה שלא היו שם, לפני קום המדינה, גרם להם להרגיש מיוחדים. והוא ידע לקחת את הסמרטוטים, כל מיני ז'בוטינסקאים בגרוש, הם עשו מה שהוא רצה שיעשו, אמרו מה שהוא רצה שיגידו, ואיתם הוא בנה מפלגות וגושים וממשלות. בעצם האידיאליסטים האמיתיים נדחקו לשוליים. והוא, הוא היה ראש המפלגה 30 שנה! 30 שנה! התפטר וחזר והתפטר וחזר, ואף פעם לא באמת התפטר, ואף פעם לא באמת חזר. הוא תמיד נשאר. העיקר הדרמה.

צריך להבין, צריך להבין שהבנאדם הוא לא מה שאתה חושב שהוא. כן, זה אישי, אבל מעבר לאישי יש כבר לאומי, יש מדיני, יש אידיאולוגיה, ובעצם מה שהוא עושה מזיק. מזיק. את סיני כבר אי אפשר להחזיר, וראינו מה קרה, טרור, מחבלים, הברחות. זאת רק דוגמה ואתה בדמוקרטיה, לא הורגים כל מי שאתה לא מסכים איתו, זה לא עובד ככה. אני מסביר את השיטה שלו, ואולי, אני חושב, פתאום, תוך שאני מדבר אני מבין שבגללו הרגתי אותו. הוא הביא את זה על עצמו.

אמרתי קודם, הייתי חייב למנוע ממנו את הסיפוק הזה שבעוד הצלחה מזיקה שלו, פשוט לשים מקל בגלגלים שלו. לא היה פה איזה לקח ולא עצרתי כלום. בעצם רק רציתי לקחת ממנו את השביעות רצון הזאת שלו אחרי שהוא הורס.

אני מפסיק עכשיו.

הערות

• הצעת החוק "חוק הקמת מוזיאון בית המקדש על חורבותיו של מקדש הורדוס" הוגשה ב-74.
• ספרים שנכתבו בתגובה להצעת החוק: "בגין מוכן להקריב מדינה שלמה על מזבח החיקוי של המזבח" (מרגלית 1978), "שבתאי בגין – משיח השקר" (אברמוביץ 1978)
• ההתנכרות לסמליות של ההשפלה גם בנאומו של בגין לאחר אישור החוק: "בהצעת חוק זו אנו משנים את גורלו של העם היהודי. אין זה מוזיאון בעלמא, כי אם ציון דרך. ביום הזה אומר העם היהודי 'איננו מוכנים עוד לשאת אות קלון בן אלפיים שנה!' המבנה השומם יהא אנדרטה מפוארת לבית המקדש, למקדש שלמה, וכל נערה ונער אשר יבואו שמה, במוזיאון הזה, יתמלאו גאווה יהודית!" (מקור: לע"מ)
• מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו – חז"ל בגמרא על מקדש הורדוס. מקדש הורדוס מתואר כמפואר במיוחד: דלתות, שערים, מזבח קטורת היו מצופים זהב, שרשראות זהב קובעו בתקרה, ההיכל המפואר. לחפש איורים מתאימים.
• אוגוסטוס על הורדוס "מוטב להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו"