מסכת בכורות, ל"ח עמוד א: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סָח לִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר, זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי לָקוֹנְיָא שְׁמוֹ, וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לְפָנָיו, אָמַר לִי: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. חִלָּזוֹן זֶה מוּם קָבוּעַ לִשְׁחוֹט עָלָיו, וְזֶהוּ נָחָשׁ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. (=שאמר רבה בר-בר-חנה: אמר לי רבי יוחנן בן אלעזר כך: איש זקן אחד היה בשכונתינו, שמו היה רבי שמעון בן יוסי לקוניא, ומעולם לא שוחחנו. פעם אחת הלכתי בקרבתו. אמר לי: "שב בני, שב. חילזון (מום בעין הבקר) זה מום קבוע, ולכן יש לשחוט את הבהמה, וזהו המום שהחכמים קראו לו נחש")