זה עתה סיימתי לכתוב עוד סיפור בדיוני במסגרת הפרויקט "מדרשי מדראסי": "רוצח ראש הממשלה". הסיפור כבר הועלה לבלוג, וזאת הזדמנות להציג את הפרויקט, מכיוון שהוא דורש הסבר לכל מי שאינו שוהה בדרך קבע בתוך המחשבות שלי.
אסופת הסיפורים "מדרשי מדראסי" היא אוסף של מאמרים, מחקרים ואפילו טיוטות של תיאודור מדראסי, יציר דימיוני: עיתונאי לשעבר, היסטוריון, מבקר ספרות, הוגה דעות ומעל לכל – אדם סקרן המנסה להבין את האמת.
מדראסי חי במדינת ישראל שהיא מזכירה מאוד את המדינה שלנו, אך במציאות אלטרנטיבית: בעולמו של מדראסי, הצרפתים היו הכוח הכובש במלחמת העולם השנייה ("הצדק כבר נעשה"), פרנץ קפקא עלה לפלשטינה ונפטר בגיל 100 ("החרטה שלי"), מנחם בגין נרצח בשנת 1982 ("רוצח ראש הממשלה") ועוד. חלק מהסיפורים מתרחשים בעתיד ("ירמיהו כאיש אופוזיציה", "מבצע מקדה") ואחרים קרובים יותר לימינו ("רצח פנינית גודרמן").
יום אחד, מדראסי נעלם בנסיבות שאינן ברורות דיין. עמיתיו באוניברסיטה, בניסיון להתחקות אחר דמותו המסתורית, מצאו את כל כתביו, והחליטו להוציא לאור את כל מה שלא פורסם וגם רעיונות והקלטות שאמורים היו לשמש את מדראסי בהמשך.
זהו ההסבר לצורה המוזרה של הסיפורים, שאינם סיפורים: יש מהם הכתובים בתור מאמר אקדמי, אחרים הם ראיונות או תמלולים של הקלטות, בחלקם שזורות הערות לא מסודרות של מדראסי עצמו. מדוע בחרתי לכתוב ככה? כשאנחנו קוראים סיפור רגיל, אנחנו זוכרים שהוא סיפור כי המאפיינים שלו הם סיפוריים. לעומת זאת, כשאנחנו קוראים כתבות בעיתון, מאמר עיוני או מאזינים לראיון, אנחנו נוטים לתפוס את המידע הזה בתור מציאות ולא כסיפור. במילים אחרות, הסיפורים שאינם סיפורים נועדו להוסיף מימד של מציאות לטקסט, או בעברית "ריאליזם". סגנון הכתיבה הזה הוא הניסיון שלי לחקור את הקשר שבין אופן הצגת המידע לאמון שהקוראים נותנים בטקסט.
דבר אחרון לפני סיום: השתדלו לשים לב לפרטים הקטנים. הסיפורים, ואני מתעקש לכנות אותם "סיפורים", הם רציניים, וכך גם מדראסי עצמו. אך מי שיחפש יוכל למצוא לא מעט הומור דק.